זקן אהרן (קורץ) כו

ח"ש, אולם בדברינו הנ"ל מיושב שפיר כיון דהח"ש הראשון אכל ע"י כפיי' ולא שייך אחשבי' ממילא אפי' אם יאכל עוד ח"ש שני בתוך כדא"פ כמי לא שייך אחשבי' גם בח"ש השני והבן: ומעתה יש כאן היכי תמצא דאפי' אם יאכל עשרה זתים ע"י ח"ש בתוך כדא"פ לא יתחייב כלל, וכגון שכפאוהו ח"ש הראשון לאכול באופן דלא שייך אחשבי' בח"ש הראשון, וא"כ ממילא לא שייך אחשבי' גם בח"ש השני, עד אפי' הח"ש העשירי או יותר משום דאפי' בהח"ש העשירי י"ל דלא שייך אחשבי' כנ"ל, דלא אכל רק בשביל הצירוף להח"ש הראשון וכנ"ל, ולא משכחת לה להתחייב רק כשהמתין אחר כדא"פ לאכול ח"ש, אז הוא דשייך אחשבי' ואז שפיר בתוך כדא"פ חייב בצירוף לכזית ודוק: אולם הא קשיא לי לר' אבוה דס"ל במס' פסחים דגם לא תאכל לא תאכלו איסה"נ משמע חוץ במקום שנאמר בו בפירוש קרא להיתר הנאה, א"כ בעהד"ע דכתיב נמי לא תאכלו איסה"נ נמי בכלל כיון דלא כתיב כאן היתר הנאה, וא"כ תיקשו לפי"מ דאיתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסה"נ דח"ש אסור מה"ת משום דהרי נהנה באכילתו וא"כ מאי הועיל אדה"ר במאי שלא אכל רק ח"ש הלא גם ח"ש אסור מה"ת אפי' בלא אחשבי' אך י"ל דע"כ אדה"ר סבר כחזקי' דרק במקום שנאמר לא יאכל הוא דאסור בהנאה והבן. אולם השי"ת ענש אותו דפסח להלכתא כר' אבוה דבעהד"ע אסור בהנאה כר' אבוה דגם לא תאכל איסה"נ משמע, עוד י"ל דהרויח אדה"ר במאי שלא אכל רק ח"ש אע"ג דהוי מאיסה"נ מכ"מ קיימ"ל דאין לוקין על איסור הנאה ולכך לא יתחייב בעונש והבן: ובדרך אגב באתי בזה לעורר במס' פסחים בסוגיא דחזקי' ור"א דקאמר שם בגמ' והשתא דשנינן כל הני שינוי, חזקי' ור"א במאי פלוגי ועיי"ש וקשה הא שפיר יש נפ"מ גדולה בין חזקי' לר"א, בעץ הדעת דכתב רחמנא לא תאכלו ולא כתיב בי' היתר אכילה דלר"א אסור גם בהנאה, ולחזקי' מותר בהנאה משום דלא כתיב לא יאכל, והנה לכאורה יש ליישב בפשיטות דהגמ' רצה למצוא נפ"מ בין חזקי' לר"א בזמה"ז ולא על זמן העבר לאדה"ר כי בזה"ז אין לנו העהד"ע והבן. - ועוד י"ל בהקדם קושייתי הנ"ל בד"ה והנחש הי' ערום בהא דאמר השי"ת לאדם מכל עץ הגן אכל תאכלו ומעץ הדעת לא תאכלו, דהך מכל עץ הגן תאכלו מיותר, דלהתיר כל עץ הגן לא אצטריך דכבר נאמר בפירוש ואת כל העץ כו' לכם יהי' לאכלה, אך י"ל דחדא מתורץ בחברתה דלכך הכפיל השי"ת לומר מכל עץ הגן אכל תאכלו דבכלל הזה הותר להם גם עהד"ע באכילה רק דאח"כ נאסר להם בפירוש ומעץ הדעת לא תאכלו וא"כ יש לומר דעכ"פ מהני ההיתר על עהד"ע שהותר מכללא מקרא דמכל עץ הגן אכל תאכלו על הנאה ואח"כ דנאסר ומעהד"ע לא תאכלו בא רק לאסור באכילה בלבד ודוק: והנחש הי' ערום מכל החיות אשר על פני השדה ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם יודעים בין טוב לרע וגו' הקשו בזה המפרשים איזהו חכמה הראה הנחש בכאן שהעיד עליו הכתוב שהי' ערום, עוד יש להקשות מנא ידע הנחש שלא ימותו שהי' אומר לא מות תמותון. ומאי טעם שהאמינו בדבריו, מאחר שהי' מכחיש דברי הקב"ה שהי' אומר כי ביום אכלך ממנו מות תמות: ונלפענ"ד עפי"מ דאיתא בס' שמן ששון מרבינו בעל מגן אברהם בפ' בראשית להבין כוונת רז"ל שאמרו דאדם וחוה כבני כ' שנים נבראו דמנאי להו זאת. וכתב משום דאל"כ קשה איך ענש הקב"ה את אדם וחוה, והלא ביום שנבראו חטאו ויש להם דין קטנים שאינם בני עונשין, לכן אמרו כבני כ' שנים נבראו בדעתן ובקומתן דעונשי שמים אינם רק מכ' שנים ולמעלה ושפיר נענשו עכ"ל. - והיינו משום דאיתא במדרש דכל מה שנברא בששת ימי בראשית בדעתן ובקומתן ובצביונן נבראו, והכל בשלימותן בלי שום חסרון וכיון דעיקר הטעם דקטן אינו בר עונשין הוא משום דאין בו דעת, וא"כ אדם