זקן אהרן (קורץ) כד

שהקב"ה לא אסר העצים רק אדרבה אמר בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכלו. ג"כ לא יתורץ קושית הנחש כיון דגם ההיתר לאכול מכל עץ הגן נמי לא צריך כיון דא"צ לשום היתר דהרי אינן ראוין לאכילה - [ובפשטות י"ל דהתורה שקדמה אלפיים שנה לבריאת העולם, והרי הי' אז רצון הקב"ה על כל האילנות שיהיו עצו ופריו שוה, והי' אז שפיר הי' נכון לפני הקב"ה לומר מכל עץ הגן אכל תאכלו ומעץ אשר בתוך הגן כו' והי' הכונה העץ והפרי דשניהם ראוין לאכילה, רק הארץ ששינתה ועשתה עץ עושה פרי מכ"מ לא שינה הקב"ה בלשונו ממה שהי' עלה במחשבה לפניו טרם בריאת העולם והבן] עוד י"ל דכוונת הקב"ה הי' לדיוקא דמעץ הדעת לא תאכלו אפי' מן העץ משום דבאמת העץ הדעת הי' הפרי עם העץ ראוין לאכילה והבן. ובזה השיבה חוה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי עץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ואע"ג דהקב"ה אמר בלשונו מכל עץ, כוונתו לא הי' רק על הפירות דוקא ולא לאסור ולהתיר את העצים והבן - וזה היתה ערמומיותו של הנחש שדחפה את חוה אל העץ הדעת ואז הרגישה חוה בו שגם העץ של עהדיע ראוי לאכילה כמו הפרי, אז אמרה חוה שפיר דע"כ משום כך אמר הקב"ה דייקי מכל עץ הגן אכל תאכלו כו' ולא הזכיר פריו כדי להבין מדיוקא דמעץ הדעת לא תאכלו היינו מעהד"ע גופי' אבל מפרי של עדה"ע מותר לאכול דאי הוי אמר מכל פרי עץ הגן תאכלו הוי משמע מדיוקא דמפרי העץ אשר בתוך הגן לא יאכלו מ"כ שפיר לא הזכיר הקב"ה בלשונו כלל לשון פרי רק סתם עץ כדי לידע לדיוקא דכוונתו לאיסור מעהד"ע הוא רק על העץ גופי' ולא על הפרי והבן. וזה שאמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל שע"י הדחיפה ונגיעתה בעהד"ע הרגישה והבינה שגם העץ ראוי לאכילה, ע"כ אמרה מהשתא דע"כ ההיתר של העצים מכל הגן לא בא רק לדיוקא לאסור העץ של. העהד"ע דוקא, אבל פרי מעהד"ע סברה דמותר וע"כ ותקח מפריו ותאכל: ועפי"ז יובן מה שאמר אדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ולכאורה הנך תיבות מן העץ הם מיותר דהי' די לומר היא נתנה לי ואוכל, אולם בהנ"ל יובן שפיר דמתחלה היו סוברים דרק הפירות מעהד"ע הוא דאסור ולא העץ דלא ידעו אם העץ ראוי לאכילה, דסברו דהעהד"ע דמי לכל העצים שאינן ראוין לאכילה, וא"כ לא שייך לאסור העץ מעהד"ע, ואחר שראתה חוה כי גם העץ מעהד"ע ראוי לאכילה ע"כ הי' אצלה הסברא דהפרי מעהד"ע לא אסר הקב"ה כלל רק את העץ גופי' שבתוך הגן הוא דאסור והבן: ומעתה שפיר י"ל דמתחלה היו אדם וחוה סוברים סברא הפשיטה דהאיסור מעהד"ע לא קאי רק על הפירות ולא על העץ והעץ שפיר מותר רק שאינו ראוי לאכילה ככל העצים, רק אחר שראתה חוה כי גם העץ מעהד"ע ראוי לאכילה כמו הפרי גופא, ע"כ מהשתא נתהפך לה סברתה דהפרי מותר רק העץ גופי' מעהד"ע הוא דאסר רחמנא. וחוה שאכלה מהפרי כסברתה האחרונה ורצתה להאכיל לאדם היתה יריאה לומר לו את כל הויכוח שהי' לה עם הנחש ומה שנתהפך לה סברא הקודמת דהאיסור הוא רק על העץ ולא על הפרי. דשמא לא ישמע אדם לקולה ויאסור מספק את שניהם הפרי עץ והעץ ולא ירצה לאכול, ע"כ לא אמרה חוה לאדם שהיא מפרי עהד"ע, רק שאמרה שהוא מן העץ גופי' שכבר מוחזק להם להיתר ממעיקרא ולכך שפיר שמע לדברי' וזה שאמר להקב"ה היא נתנה לי מן העץ דייקי ואוכל: ובזה יובן שפיר היטב מה דאיתא במדרש דחוה סחטה ענבים ונתנה לו, דמנא ידע זאת דלא נתנה לו מן העץ גופי' או מן הפרי רק המשקה מהפרי, אבל בדברינו הנ"ל יובן שפיר דאלו הפרי גופא אפשר הי' אדם מכיר שהוא הפרי ולא הי' רוצה לאכלו, ע"כ היתה סחטה מהפרי ונתנה לו ואמרה כי היא סחטה מן העץ שמוחזק להם להיתר, וזהו שאמר אדה"ר להקב"ה היא נתנה לי מן העץ דייקי ואוכל, ומיושב היטב ג"כ המדרש פליאה על הקרא ואכל אכלתי לא נאמר אלא ואכל אכלתי ואוכל עוד ע"כ, והוא תמוה עצומה שיאמר אדה"ר שיאכל עוד נגד רצון הקב"ה וכבר הביאו המפרשים מדרש זה בספריהם,