זקן אהרן (קורץ) רלד

לפדות בממון של עצמו, כמו מפריש מכריו שלו על תבואת חבירו שיהי' האב יוצא ידי חובתו מטעם שליחות זה לא מהני ועיי"ש: ולפענ"ד נראה עפי"מ שמקשים הפנ"י והנוב"י איך מהני שליחות בקידושין הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, ותירצו דמהני שליחות משום מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי', ועפי"ז תיקשה איך שלח ר' אשי לפדיון הבן ע"י שליח הא הוי נמי תופס לבע"ח לכהנים אחרים, אך י"ל דר' אשי שלח ע"י כהן ובכהן שייך מגו דזכי לנפשי' וכדאיתא בתוס' ב"מ זיין בהא דתקפו כהן אין מוציאין מידו. שמקשים למה אין מוציאין הלא הטובת הנאה לבעלים ויכול לומר שרוצה בכהן אחר ותירצו דהכהן יתן הטובת הנאה לבעלים. וא"כ הכ"נ י"ל דשייך מגו דזכה לנפשי' כו' ויתפוס לעצמו ויתן הטובת הנאה לבעלים, ולכך זכה נמי לחברי' ויכול להיות שליח, אבל הריב"ש י"ל דמיירי בישראל ובישראל לא מהני שליחות משום תופס לבע"ח והבן, אך כ"ז לתירץ התוס' דמחזיר טובת הנאה לבעלים אבל לתירץ הראשון שבתוס' דמיירי במכירי כהונה ולכך מהני תפיסה, וא"כ הכא אין לומר דר' אשי שלח ע"י כהן ממכירי כהונה ולכך שייך ג"כ אצלו מגו דזכי לנפשי', דהא חזינן דהשליח לא הי' לו ממכיר כהונה דא"כ לא הי' שלחו לר' אחא רק הי' נותן להשליח, וזהו דוחק דר' אשי הי' סמך על הכהן שבהא ימחול הכהן ליתן לר' אחא, לכן נלפענ"ד עפי"מ דאיתא עוד תירץ שני בפנ"י שם דלכך ל"ה בקידושין תופס לבע"ח שחב לאחריני משום דאשה אינה נקנית אלא מדעתה, וא"כ לא שייך חב לאחרים די"ל דהאשה אינה רוצית לקדש רק לזה ולא לאחריני, וא"כ הכ"נ י"ל כיון דעיקר הטובת הנאה שייך להאב שיכול ליתן את פדיון בנו לכל כהן שירצה ולכך לא שייך חב לאחרים כיון דהאב אינו רוצה בכהן אחר, ועפי"ז ר' אשי דשלח דייקי לר' אחא ברי' דרבינא וא"כ אינו רוצה בכהן אחר ולכך לא הוי חב לאחרים, ומעתה מיושב שפיר שיטת הריב"ש דכ"ז דמהני שליחות אם מראה לו מקום לכהן זה דוקא ולכך ל"ה חב לאחרים, אבל הריב"ש י"ל דמיירי בסתם שליח לפדה"ב שאין אומר לו לאיזה כהן מש"ה שפיר לא מהני השליח משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והבן, (וע"י בשו"ת נו"ב קמא אה"ע סי' ס"ד ובתניינא סי' ע' ותבין): ובנים לא הי' להם איתא במס' סנהדרין נ"ב וכבר היו מהלכין משה ואהרן בדרך וכו' א"ל נדב לאביהו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור ועיי"ש, והיא פליאה נשגבה על נדו"א שיאמרו כזאת על אביהם ורבם, ולהטעים קצת עפי"מ שיש לדקדק בהא דכתיב וימת נדב ואביהו כו' ובנים לא הי' להם ואלו הי' להם בנים לא מתו כדאמר בגמ'. והקשה בפנ"י פ' אחרי דלמה יתחייבו מיתה בשביל שלא קיימו מצות פו"ר ועיי"ש ונ"ל עפי"מ דאיתא דמשה הי' אמר לאהרן יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום וסבור הייתי או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך וכתב בפנ"י וז"ל וכיון שכבר שמעו נדו"א שאמר השי"ת ונקדש בכבודי סברו שימות משה או אהרן כי הם המכובדים ולא חשבו שהם ראוין לזה, ואיתא במפרשים הא דאמר בירושלמי לענין ר' בון שמת בילדותו משום שתקן כל מה שהי' לו לתקן ולכך א"צ לחיות עוד בעוה"ז וכתבו במפרשים דכ"ז ביחיד שאינו ממונה על הצבור אבל מי שהוא ממונה על הצבור צריך עוד לחיות בשביל טובת הצבור ועיי"ש, ועפי"ז י"ל הטעם שאמרו נדו"א מתי ימותו שני זקנים הללו כי ידעו מעלתם שכבר תיקנו הכל וכמוהם גם משה ואהרן כבר תקנו הכל רק משה ואהרן שהם זקנים וחייהם הוא רק בשביל טובת הצבור, ע"כ אמרו מתי ימותו שני זקנים הללו שכבר תקנו הכל ואני ואתה ננהיג את הדור ויכולין אנו עוד לחיות בשביל טובת הצבור, ובזה יתורץ קושית הפנים יפות הנ"ל על הגמ' שמתו בשביל שלא הי' להם בנים הרי בשביל פו"ר אין בו חיוב מיתה, דבאמת קיימ"ל מי שאין לו בנים אינו ראוי למנותו בסנהדרין וי"ל דמזה הטעם אין ראוי נמי להיות מנהיגי הדור, ולכך אלו הי' להם בנים הי' נתקדש הבית ע"י משה ואהרן והם נדו"א היו נשארים להיות מנהיגי הדור אבל מחמת שלא היו להם בנים ולא היו ראוין למנהיגי הדור ע"כ שפיר נתקדש הבית בהם ומשה ואהרן נשארים חיים והבן: