זקן אהרן (קורץ) רכח

ויניחוהו דמקושש ומקלל שניהם היו בפרק אחד ואיתא במדרש מובא בתוס' ב"ב קי"ט דמקושש לשם שמים נתכוין לפי שהיו ישראל אומרים מגזירת המרגלים שמתים במדבר ואינן נכנסין לארץ שוב אינן חייבין במצות, לכן חילל השבת שיהרגוהו ויתפרסם שגם במדבר צריך לקיים כל המצות ע"כ, והנה רק המקושש, הי' צדיק ונתכוין לשם שמים אבל הרשע הזה המקלל ברשעתו יצא מן הדת וגדף את השם וכפר בעוה"ב וזהו שיצא מעולמו שכפר בעולמו הוא עוה"ב שהי' כופר באלקי עולם. ובזה יובן דקדוק עצום דבמקושש נאמר ויאמר ד' אל משה מות יומת האיש ובמקלל נאמר וידבר ד' הוצא את המקלל, דבמקושש נאמר לשון אמירה לשון רכה ונאמר נמי לשון האיש הוא חשיבות לשון צדיק כידוע, אבל במקלל שהכעיס ומרד באלקי ישראל לא נאמר איש וכתיב וידבר לשון קשות וד"ל: ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי נלפענ"ד עפי"מ דאיתא בס' פנים יפות דאשה הישראלית היתה אשת דתן ובאמת דתן ואשתו וכל אשר להם ירדו חיים שאולה, ורק בן המצרי נשאר חי ואז ראו שאינו בנו של דתן רק שהוא בן מצרי שבא על אשת דתן ע"כ, ובזה יש לפרש ויצא בן אשה הישראלית היינו שיצא הסוד שנתגלה האמת מי הוא בנו של האשה והוא בן איש מצרי ולא בן דתן, כי מתחלה קודם מעשה קרח כ"ע היו סבורין דבנו של דתן הוא ומאחר שלא מת במעשה דקרח ידעו דבנו של מצרי הוא: בתוך בני ישראל פירש"י מלמד שנתגייר וקשה מנ"ל שנתגייר הרי י"ל שהי' בתוך בני ישראל משום דנולד מישראלית ואביו המצרי נהרג ע"י משה רבינו עוד במצרים לכך אמו מגדלתו בתוך בני ישראל ואמרתי עפי"מ שהבאתי לעיל דברי האזולאי דרק ישראל היו בתוך ענני כבוד ולא הערב רב וא"כ בן מצרי איך הי' בתוך ענני כבוד, וזה שפירש"י מדכתיב בתוך בני ישראל משמע שהי' בתוך ענני כבוד ע"כ מלמד שנתגייר, ובזה יתורץ מה דקשיא לן על הפנים יפות שהבאתי לעיל דלא ידעו אם הוא בן מצרי או בן דתן רק בשביל דלא מת במעשה דקרח ידעו דלא בן דתן הוא וקשה הא הי' יכולין לידע דבן דתן היא מדהי' בתוך ענני כבוד, אך י"ל דבאמת משום דלא ידעו אי בן מצרי או בן דתן לכך גיירו אותו מספק עוד במצרים, וע"כ לא היו יכולין לידע דבן דתן הוא מדהי' בתוך ענני כבוד דשמא בן מצרי הוא ויכול לילך בתוך ענני כבוד משום שנתגייר, רק במעשה דקרח אז הבינו שפיר דבן מצרי הוא: ויקוב בן אשה הישראלית את השם ויביאו אותו אל משה פירש"י וז"ל יודעים היו שהמקושש במיתה שנאמר מחללי' מות יומת אבל לא פורש להם באיזה מיתה לכך נאמר כי לא פורש מה יעשה לו, אבל במקלל נאמר לפרוש להם שלא היו יודעים אם חייב מיתה או לאו ע"כ, והקשו בבעתוס' הלא יש ק"ו במקלל דחייב מיתה מק"ו דמקלל אביו ואמו ותירץ דמשה רבינו הי' מסופק דשמא אינו דין שיהא נידון במיתת ב"ד שלא יהי' לו כפרה, לפי שענשו גדול כדאמרינן גבי מעביר בנו ובתו באש מזרעו ולא כל זרעו דמעביר כל זרעו פטור ממיתת ב"ד והיינו שלא יתכפר בכך דאל"כ מצינו חוטא כשכר ע"כ, ולכאורה יש לדחות דבשלמא במולך דלא גרע כל זרעו ממקצת זרעו ויש בכלל מאתים מנה ע"כ הא דפטור בכל זרעו ודאי הוא משום שלא יתכפר בכך, אבל הכא במקלל י"ל דלא שייך כאן בכלל מאתים מנה ומ"מ פטור (ולא משום ספיקא דכפרה רק משום דאין עונשין מן הדין) אך אפשר לומר כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ואמרינן ג' שותפים באדם ולכך גם כאן שייך לומר בכלל מאתים מנה ולפי"ז י"ל דהספק של משה רבינו הי' אם אמרינן במקלל סברת הוקש כבודם ויש בכלל מאתים מנה ולא מהני לי' כפרה, או דלמא (דחייב כיון דהוקש כבודם שוב ל"ה אין עונשין מן הדין, וכידוע דהיכא דאיכא עשה בל"ז שפיר ענשינן מן הדין והבן): עוד נלפענ"ד עפי"מ שאמרתי הטעם דמקלל לא הביאו אותו רק למשה לבדו והמקושש הביאו למשה ואהרן ולכל העדה, עפי"ד התו"כ מובא בבעתוס' בד"ה וסמכו וז"ל מה נשתנה