זקן אהרן (קורץ) כב

שהי' לו מצוה מיוחדת יותר מכל אנשים שבעולם כדאיתא בס' ברכת שמואל עה"ת בשם בעל עשרה מאמרות דהך קרא מכל עץ הגן אכל תאכל נאמר לאדה"ר למ "ע כפסח וקדשים וכן הל"ת שלא יאכל מעהד"ע נמי הי' מצות ל"ת יתירה באדה"ר מה שאינה בשום ישראל שבעולם: ולכך לעומת זה הי' לו צלע אחת יתירה נגד העשה שיאכל מכל עץ הגן, וידוע דבכל צלע איכא נמי גיד וא"כ הי' לו נמי גיד יותר מכל אנשים שבעולם זהו הגיד הוא נגד הל"ת שלא יאכל מעהד"ע והבן היטב. ומאי מאוד יובן בזה פירוש הקרא האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל, דלכאורה היקשו למה אמר אשר נתת עמדי וכי הי' צריך לסימן לידע איזה אשה שנתנה לו וכי הי' עוד אשה אחרת בעולם, דהי' סגי לומר האשה נתנה לי ואוכל, ועוד וכי זה הוא תירץ על מה שעבר ציווי של הקב"ה דהאשה נתנה לו בתמי'. ועוד מה זה שאומר ואוכל דמשמע לשון עתיד שיאכל עוד, כדדריש במדרש אכלתי ואוכל עוד והוא פליאה, אבל בדברינו הנ"ל יובן שפיר דכך אמר אדה"ר להקב"ה אמת שציוית עלי שלא לאכול מעהד"ע ומצ"ע לאכול מכל עץ הגן, אך כ"ז שהי' לי מ"ע ול"ת יתירה על כל אדם הוא רק מטעם שהי' לי צלע יתירה על כל אדם, וא"כ לא שייך העשה והל"ת רק בעודה מחוברת עמדי, אבל כשנפרדת מאתי והרי אני ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ככל אדם, א"כ אזדה לה ממני ג"כ הך מ"ע והל"ת, ושפיר מותר גם לי לאכול מעהד"ע, ולזה שפיר אמר אדה"ר האשה אשר נתת עמדי היינו בעוד שהיתה מחוברת לי אז שפיר הי' אסור כנ"ל, אבל היא נתנה לי כעת שהיא נפרדת ממני ולכך שפיר אכלתי ואוכל עוד. כיון דכעת הנני דומה ברמ"ח איברים ושס"ה גידין כשאר כל אדם, הותר לי הך מ"ע ול"ת יתירה שנצטויתי ודוק היטב. ובאמת י"ל דלאחר שיצא מג"ע דא"א עוד לקיים הנך שתי מצות שפיר פקעו ממנו, ונשאר כמו כל אדם בלתי הנך שתי מצות, אבל טרם שיצא מג"ע אע"ג דלכאורה הצדק אתו, מכ"מ הרי קיימ"ל דשום איסור לא פקע בכדי, ועיין בריש יבמות, וא"כ כיון דמתחלה כבר נאסר בעוד שהיתה חוה מחוברת אצלו ולכך אע"ג דנפרדת ממנו מכ"מ נשאר באיסורו כמקדם דאיסור לא פקע בכדי והבן: והנחש הי' ערום מכל חית השדה ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותן פירש"י דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ: והקשה בס' ברכת שמואל מרבינו הגאון בעל תפארת שמואל וז"ל יש להפליא מה הי' חכמתו וערמותו של הנחש שלפי דברי רז"ל ורש"י שדחפה הנחש לחוה עד שנגעה באילן, וקשה ממנ"פ א' חכמתו של הנחש בשאלתו שאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן דשמא לא תשיב חוה מאיסור נגיעה א"כ לא הועיל לה חכמתה ומתחלה מאי קסבר הנחש וכי הי' הנחש יודע שתשיב לה חוה איסור נגיעה עד שדחפה לנגי עה כדי לפתותה גם על האכילה ע"כ: ונלפענ"ד עפי"מ דיש להקשות למה אמר הקב"ה מכל עץ הגן אכל תאכלו דכוונתו הי' רק לאסור העהד"ע הי' צ"ל רק מעהד"ע לא תאכלו וממילא נודע דמכל עץ הגן מותר לאכול, וכן הקשה כן בס' ברכת שמואל הנ"ל, ולתרץ קושיא זו הי' נלפענ"ד דבאמת י"ל דדה"ר מעת שאמר לו הקב"ה ומעה"ד לא תאכלו תיכף אסר אדה"ר על עצמו את העהד"ע גם בנגיעה משום הרחקה היינו גזירה נגיעה אטו אכילה ועיין בכלי יקר שהתעורר ג"כ כעין זה ועיי"ש, אולם לכאורה הי' לו לאדה"ר לעשות הרחקה עדיפא מינה והיינו לאסור על עצמו מכל עץ הגן באכילה משום גזירה אטו עהד"ע ועדיף הרחקת זו דהוי אכילה אטו אכילה, אבל נגיעה אטו אכילה אע"ג דהוי בעץ גופי' מכ"מ לא שייך לאסור נגיעה אטו אכילה, דלא מצינו שום איסור נגיעה בתורה, וכל האיסורים