זקן אהרן (קורץ) רח

אם היו מוכיחן א"כ המה מזידין, ואין קרבן מכפר רק השוגג ולא על המזיד וע"כ דמת הוא משום שלא יראה ברעה ע"כ, ועפי"ז שפיר יש להבין מה שאמר משה רבינו סבור הייתי או בי או בך ולא עוד אלא שהקדים א"ע לאהרן הרי שהחזיק א"ע לצדיק הדור וגם עוד יותר גדול מאהרן, וקשה היכן ענותנותו של משה רבינו, אמנם עפי"ד העיון יעקב שפיר י"ל דלא מטעם זה סבר משה רבינו שהוא ואהרן ימותו משום שהמה גדולי הדור רק משום שהם בידן להוכיח את ישראל, דמשה הי' מלך ואהרן כה"ג ומסתמא חטא העם מוטל עליהם שלא הוכיחו את העם כדבעי והיו העם שוגגין ולכך סבור שהם ימותו בכדי לכפר על העם אבל צדיקים אחרים שאין בידן להוכיחן אין צריכין למות להתכפר וכנ"ל, אבל עכשיו שמתו נדב ואביהו אע"ג דלא הי' בידן להוכיחן ע"כ דלא מתו בשביל להתכפר רק שלא יראה ברעה ולכך שפיר מוכח דהם גדולים כיון דחס הקב"ה על כבודן ולא על כבוד משה ואהרן: וידם אהרן פירש"י קיבל שכר על שתיקתו הקשה בשפ"ח מה השמעינו דשתק אהרן דמה הי' לו לומר על גזירת המקום האם עם ד' יריב, ונלפענ"ד עפי"מ דיש לתמוה דאחר שמתו נדב ואביהו בא משה רבינו לנחמו במאי שאמר לו הקב"ה מכבר בקרובי אקדש, הרי אדרבה תגדל הפליאה למה המתין עד השתא לגלות דברי הקב"ה הרי הקב"ה אמר למשה לאמור והי' צריך לאמרו תיכף, וגם תמוה הא דאמר משה הוא אשר דיבר ד' לאמור משמע דהשתא הוא דהבין דברי הקב"ה אבל מתחלה לא הבין דברי הקב"ה כלל, אמנם נראה עפי"מ שפירש"י דמשה הי' אומר סבור הייתי או בי או בך א"כ לא ידע ששניהם ימותו רק הי' סבר או הוא או אהרן, וא"כ שפיר דלא הי' ידע למי ינחם בדברי הקב"ה אם לב"ב שלו או לב"ב של אהרן והשתא שמתו נדב ואביהו הבין דצריך לאמור דברי השי"ת לאהרן - ובזה יתורץ היטב קושיא גדולה מהא דאמרינן באבות ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו ואיך משה רבינו בא לנחם את אהרן בעוד המתים לפניו. ובהנ"ל יתורץ שפיר דהא באמת הי' קשה על משה רבינו שהי' כובש נבואתו ולא אמר תיכף את דברי הקב"ה שאמר לאמור בקרובי אקדש, וע"כ כדברינו הנ"ל משום שלא ידע למי יאמר וא"כ השתא שהבין דצריך לומר לאהרן שפיר אמר תיכף הדברים שלא יהי' כובש, ועפי"ז נבא לתרץ קושית השפ"ח הנ"ל דהנה במס' ברכות איתא כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה פירש"י בשמחה, וי"ל הטעם בזה כמו שכתב בספרים דהרבה פעמים נראה בחוש כמה טובות שנצמח מהם ח"ו רעות וכן רעות שנצמח מהם טובות וא"כ אין בן אדם יודע מה הם הטובות ומה המה הרעות, וע"כ צריך להאמין בד' ולבטוח בו שבוודאי הכל הוא לטובה וע"י אמונה זו אמונה הוא לשון המשכה (וכדאי' בס' אוהב ישראל על נח שהי' מקטני אמנה ע"ש דבר יקר) ממשוכין עליהם רק טוב ואפי' הרעה נתהפך לטובה, וזהו כוונת הגמ' כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה ופירש"י בשמחה כי יאמין דמסתמא הרעה היא ג"כ רק טובה והנה הכ"נ אצל אהרן שמתו בניו ר"ל והי' בזה רעה גדולה לאהרן והי' חושב שמתו בדרך עונש שחטאו הם או בשביל שהוא חטא ומכ"מ הי' שותק וקיבל באהבה את העונש, וא"כ מן הסברא הי' צריך להיות דאחר שניחם משה רבינו אותו בדברי הקב"ה שאמר מתחלה בקרובי אקדש א"כ נראה בחוש דלא מתו בשביל עונש החטא, רק אדרבה שהם מתו מיתת כבוד אשר נתקדש ית"ש על ידיהם דאין לך כבוד יותר מזה א"כ הי' אהרן צריך לשמוח שמחה גדולה שהוא לו לכבוד ולתפארת, ומכ"מ וידום אהרן כמקדם וא"כ מזה מוכח שגם בתחלה קיבל באהבה ובשמחה הרעה כמו השתא שידע שהוא טובה, וזה שפירש"י קיבל שכר על שתיקתו היינו על שלא שמח השתא בגלוי יותר מקדם, ובזה יתורץ היטב מה שהתעוררו המפורשים בפירשי' על שהקדים לפרש את המאוחר דמתחלה פירשי' על וידום אהרן ואח"כ מפרש הקרא בקרובי הנאמר מקודם, והיינו טעמא משום דלא נימא דלכך וידום אהרן משום דשמע ממשה רבינו שמתו מיתת הכבוד שנתקדש השם על ידן, והו"א דבתחלה קודם ששמע זאת ממשה בכה על צרת מיתת בניו ולכן הקדים רש"י וידום אהרן קודם הקרא בקרובי אקדש, להראות דגם מתחלה שסבר שמתו מיתת עונש נמי שתק וקיבל באהבה כמו השתא והבן: