זקן אהרן (קורץ) כ

אכל מעהד"ע דלא נגזר מיתה בעולם דבלא"ה אפי' אם לא הי' אכל מעץ החיים נמי הי' חי לעולם. לא הי' שפיר שום צורך לאסור עליו אכילה מעץ החיים, וי"ל שפיר דקודם שאכל מעהד"ע הי' מותר לאכול מעץ החיים. רק כאשר אכל מעהד"ע דנגזר מיתה בעולם אז שפיר נטרד מג"ע מחשש שמא יאכל מעץ החיים וחי לעולם והבן: ומעתה שפיר מדוקדק הנך שני פעמים "ממנו" שבא לומר דמעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, והיינו ממנו דייקו, לא תאכל, אבל מעץ החיים מותר לו לאכול כמו שמותר לאכול מכל עץ הגן, ואח"כ אמר הכתוב כי ביום אכלך ממנו היינו ממנו בלבד ולא תאכל מעץ החיים תמות. ואם הי' באמת אכל תיכף גם מעץ החיים ע"כ דלא הי' מת, כי הקב"ה ברא הרפואה קודם למכה ושפיר ירא הי' הקב"ה שיאכל אח"כ מעץ החיים וחי לעולם, ע"כ תיכף נגרש מג"ע ודוק היטב. ובזה יש ליישב היטב מדרש פליאה על הפסוק היא נתנה לי ואוכל, וכתב ע"ז במדרש אכלתי לא נאמר אלא ואוכל אכלתי ואוכל עוד ע"כ, וע"ז תמהו איך העיז אדה"ר פניו לפני הקב"ה לומר ואוכל עוד ובהנ"ל יובן שפיר דכך השיב אדה"ר להקב"ה אכלתי מעהד"ע ואוכל עוד מעץ החיים כדי שלא אמות ובאמת שמעץ החיים הי' מותר לו לאכול ולכך ויגרש ד' אותו מג"ע שלא יאכל מעץ החיים שלא יטעו הבריות וכמו שפירש"י ועיי"ש והבן: כי ביום אכלך ממנו מות תמות רבים מקשים דלמה לא מת ביום אכילתו והרבה תירוצים נאמרו בזה, ונלפענ"ד עפי"מ שהבאתי בשם המפורשים לדקדק על הנך שתי תיבות ממנו שהם מיותרים ועיין לעיל בד"ה ויצו ובעת נ"ל די"ל דכוונת הקב"ה הי' לאסור עליו אכילה מעהד"ע דוקא כשיאכל ממנו בעצמו שלא ע"י אמצעי והיינו שהוא לא יאכל מעץ גופי' אבל כאן שהאשה לקחה מפריו ונתנה לו לא נאסר ומש"ה לא מת תיכף. ולכך יובן שפיר שאמר אדה"ר להקב"ה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל שאכלתי ע"י אמצעי ובאופן זה לא נתחייבתי מיתה והבן. - שוב ראיתי שכבר העיר בזה המלבי"ם ובזה ניחא מה שהקשו בזה המפרשים על חוה שהוסיפה נגיעה, כי חשבה כיון דהקב"ה לא אסר באכילה רק דוקא כשאוכל בעצמו מן העץ אבל ע"י אמצעי לא נאסר, מסתמא הי' גם כוונת הקב"ה לאסור העץ בנגיעה והפירות באכילה משום דכשיאכל בעצמו מן העץ יהי' במילא נוגע בעץ, אבל אכילה ע"י אמצעי דאין נוגע בעץ שפיר מותר ומעתה מיושב שפיר קושית הכלי יקר שהקשה על פירש"י שפירש דחוה הוסיפה נגיעה, והקשה הכ"י בממנ"פ אם שמעה חוה מפי אדה"ר איסור הנגיעה א"כ לא הוסיפה, ואם מעצמה הוסיפה א"כ איך שמעה לדברי הנחש שאמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. הא ידעה כי איסור נגיעה הוסיפה בעצמה וא"כ אין ראי' מנגיעה לאכילה ע"כ והוא באמת קושיא חזקה: ובהנ"ל יובן שפיר דאיסור נגיעה שהוסיפה בעצמה רק עפ"י טעות הוסיפה שלמדה פירוש הנ"ל בדברי הקב"ה דרק שלא ע"י אמצעי הוא דאסור, וא"כ לסברתה עיקר החומרא הי' רק בנגיעה לעץ כיון דלא נאסר באכילה רק מעץ בעצמו ולא ע"י אמצעי, וע"כ הטעם משום דבאכילה מגוף העץ ודאי איכא נגיעה, אבל ע"י אמצעי דליכא נגיעה בעץ שפיר דמותר והבן. ובזה יש לפרש דברי חוה שאמרה הנחש השיאני ועיין בפירש"י: ולדרכינו י"ל הפירוש השאני, הגביהני והיינו שאמרה דלא נגעה כלל בעץ רק הנחש הגביה אותה שתקח מפריו בלי שום נגיעה בעץ והבן. -אבל באמת י"ל דגם בזה עצמה טעתה כיון דבאמת הפירי הי' מחובר בעץ א"כ כיון דלקחה הפרי מהעץ ממילא הוי כמו שנגעה בעץ גופי' והבן: לא טוב היות אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו פירש"י שלא יאמרו שתי רשיות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג וזה בתחתונים ואין לו זוג עכ"ל, והקשיתי בזה בממנ"פ אם יהי' בעולם מי שיאמרו שתי רשיות הן הרי כבר נלדו ממנו ולאו יחיד הוא ואם לא יהי' לו זוג להוליד בנים א"כ לא