זקן אהרן (קורץ) קצז

נאמר מגילה ניתנה שהי' כותב מתחלת בראשית עוד קודם נתינת הלוחות כמשפירש"י בפ' משפטים, ובכל עת שנצטווה איזה מצוה כתבה מגילה בפני עצמה וכשהשלים כה"ת תפר את כל המגילות כמשפירש"י במס' גיטין, ולכך שייך שפיר לומר כשגמר לכתוב את הפסוק ממשה ענו מאוד וכתב בלא יוד דנשתייר דיו בקולמוס וקנחה בציצית ראשו ומזה הי' לו קירון פנים כדברי הר"ר העשל שהבאתי, אבל למ"ד חתומה ניתנה דלא התחיל לכתוב את התורה רק לסוף מ"ם שנים וא"כ לא הי' לו שום שיריים של דיו למחיקת ראשו וא"כ תיקשו מהיכן זכה לקירון פניו, וע"כ שפיר מוכרח לומר דזכה לקירון פניו ממה שנשא את הלוחות כנגד פניו, ועפי"ז יש ליישב היטב מאי דקשיא לן על דברי המדרש רבה הנ"ל דמשה זכה לקרני הוד ממה שנשתייר בקולמוס וקנחה בציצית ראשו, וקשה כיון דהדיו ניתנה למשה מהש"מ ונתקדש הדיו בקדושה של מעלה איך מעל משה רבינו לקנח את ראשו בשיור הדיו מן הקולמוס, אבל אם נאמר דסובר מגילה מגילה ניתנה א"כ י"ל דזהו שנשתייר בקולמוס שוב אין בו משום מעילה משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, וא"כ למדס"ל מגילה מגילה ניתנה א"כ מסתמא ניתן לו דיו על כל מגילה ומגילה ביחוד ואחר המגילה שנשתייר דיו בקולמוס הוי אחר שנעשה מצותו דלא שייך בו מעילה, אבל למ"ד חתומה ניתנה דכתב כה"ת בסוף מ"ם שנה שנה א"כ ניתן לו הדיו על כה"ת כלו א"כ לא נעשית מצותו רק עד שגמר כה"ת כלו שפיר דהי' אסור לקנח בו ראשו והבן, ועוד הרי כתבתי לעיל דלמ"ד חתומה ניתנה ע"כ דהקירון פניו הי' רק ממה שנשא הלוחות כנגד פניו כנ"ל, ושפיר י"ל דמה שנשתייר מהדיו של כתיבת התורה הקב"ה מוחק בראש כל הצדיקים כשימותו כדברי ספר חסידים הנ"ל. (א"ה אכן כפי' שי' הרמב"ן ב"ב ע"ט בבור של הקדש שנתמלא מים, דכתב שאין היקדש רק מקדשי בני ישראל. ומובא גם סי' ר' בקצוה"ח שפיר אין שייך מעילה בדיו וא"ש): נפש כי תחטא ומעלה מעל בד' פירש"י אמר ר"ע מה ת"ל ומעלה מעל בד' והלא בפ' מעילות כתיב נפש כי תמעול מעל ולא כתיב בד' ועיין בפירש"י ובשפ"ח, ועפ"י דבריהם לא שייך מעל בד' רק בפקדון דוקא כשהוא שלא בעדים ומפרש עוד בשפ"ח דמעלה מעל בד' ולא קאי רק על פקדון ולא על כל שאר דברים תשומת יד או גזל וכו' ועיי"ש. אבל י"ל עוד טעם אחר על הא דכתיב מעל בד' בכאן ולא במעילה דמעילה סתם מעילה אינו אלא בשוגג וא"כ אינו מועל בד' אבל בכאן המעילה בד' הוא במזיד והבן. והנה ידוע דחטא שבין אדם לחבירו חמור מחטא שבין אדם למקום הנה הטעם הפשוט דבחטא שבין אדם לחבירו הוי נמי חטא שבין אדם למקום אם גוזל לחבירו ומצער לחבירו חוטא נמי לשמים דעובר בלא תגזול, ועוד יש להבין יותר הדבר כי ידוע דג' שותפים יש באדם וכמו שכל בן יקיר בעיני אביו ואמו ואם מצער לבן הרי הוא מצער לאביו ואמו, כמו כן נמי אם אדם מצער לחבירו הרי הוא מצער להקב"ה רק דאביו ואמו אין להם צער רק כשרואין צער הבנים אבל כשאין רואין דאין יודעין אין להם צער, אבל הקב"ה דעין רואה ואוזן שומעת בכל עת שמצער לחבירו כביכול מצער להקב"ה אם לא שנדמה בעיניו שאין הקב"ה רואה את מעשיו ואין לך מועל בד' יותר מזה. ומזה יש לנו ליקח מוסר איך כל אדם מחויב שלא לצער את חבירו דהוי כמצער להקב"ה שמצערין את בניו: וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה וכו' והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה או את העושק או את הפקדון או את האבידה ויש לדקדק למה בחטא חושב פקדון תשומת יד גזל עושק אבידה ובההשבה חושב גזל עושק פקדון אבידה, ונ"ל דידוע דרכו של היצה"ר להרגיל את האדם מקלה לחמורה שמקודם מסית לו עבירה קלה ואח"כ מסיתו על החמורה, ולכך שפיר חושב תחלה פקדון תשומת יד שבא ליד אדם בדרך היתר ואח"כ מסית לו על החמורה לגזול ולעשוק ושלא להחזיר אבידה אשר מצא שבא לידו מקודם יאוש ורוצה לגזלו, דע"כ מיירי באבידה שיש בו סימן דאל"כ אינו מחויב בחזרה וא"כ אינו מיואש, אבל בההשבה שרוצה לעשות תשובה