זקן אהרן (קורץ) קפד

רבינו פסק עפ"י התורה דכתיב עפ"י שנים עדים יקים דבר אבל עפ"י אחד אפי' כמשה רבינו אסור לפסוק הדין על פיו ולכך אע"ג שאמר לו הקב"ה בעצמו כביכול לא הי' יכול לסמוך אע"ג שאמת הוא כן דאין דנין עפ"י שמועה רק מפי שנים והבן והרי חזינן דבאמת הסכים בזה הקב"ה על ידו דהא איתא דלכך שיבר משה רבינו את הלחות דראה אותיות פורחת באויר ולמה לא פרחו תיכף כשהי' בשמים רק אז כשראה תחלה את העגל ואז הוא דפרחו האותיות ולכך אז שברן, גם כיון שראה משה רבינו שבעוד הי' בשמים לא לקח הקב"ה הלוחות מידו בחזרה ע"כ דרצונו הי' שילך אתם עד שיראה בעיניו ושלא לסמוך על הגדתו לדון את ישראל להוציאן מחזקתן ולכך לא נטל ממנו הלוחות ולכך באמת משה רבינו לא שברן והבן: שוב מצאתי בפירש"י פ' נח בד"ה וירד ד' לראות וז"ל לא הוצרך לכך אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו מדרש רבי תנחומא עכ"ל והוא ממש כדברינו: באופן אחר דכתיב וירא את העגל ומחולת ויחר אף משה וגומר וקשה מה חרון של משה עכשיו ביותר דכבר גילה הקב"ה הכל למשה וידע ביותר ממה שראה דהא הקב"ה אמר לו וישתחוו לו ויזבחו לו וזאת לא ראה רק העגל ראה ולמה לא חרה תיכף אפו עליהם, אך י"ל דבאמת משה רבינו מרוב צדקתו וענותנותו לא הי' יכול לחשוב על ישראל קדושים דור דעה ואמרו נעשה ונשמע יאמין עליהם שטות גדול כזה אשר אין הדעת סובלתן, והרי באמת אמרינן בגמ' דישראל לא היו ראוין לאותו מעשה רק ד' אינה לידם חטא הזה כדי להורות תשובה וסבר משה רבינו במחשבתו להמליץ טוב על ישראל דח"ו אין הדבר כפשוטו רק שהם חטאו חטא קל אך לפי גודל מעלתם נחשב להם לעון גדול, ולכך עדיין לא חרה אפו של משה והי' סבר כשירד אל העם ויספר להם איך גודל הפגם שעשו למעלה כאלו עבדו עבו"ז בזביחה והשתחוי' ואז יתחרטו על מעשיהם ויתמרמרו על גודל הפגם ובזה יתקנו מה שעוותו ואז שפיר יתן להם הלחות, אבל כאשר ירד מן ההר וראה עגל כפשוטו אז חרה אפו מאוד כי ע"ז לא הי' סבר כלל עון גדול כזה וראה כי אי אפשר לתקן עון נורא כזה בניקל, וע"כ השליך הלחות ושיברם כי נדחו הלוחות מקדושתן שנכתבו ביד הקב"ה מששת ימי בראשית על דעת ישראל ועכשיו שנעשו מומרים הרי זה דומה כישראל שהפריש קרבן ונעשה מומר אע"ג שחזר בו אח"כ הואיל ואידחי אידחו הכ"נ אע"ג שיעשו תשובה וימחול להם הקב"ה מכ"מ יצטרך הקב"ה לכתוב להם לחות מחדש ובאמת כן הוי, ומעתה שפיר מובן למה לא שברן מתחלה כי סבר שחטאו בחטא קל ולא נפסלו הלוחות וכשיעשו תשובה יתן להם אז הלחות, אבל כאשר ראה עגל ממש וראה דבאמת נעשו מומרים ונפסלו הלחות אז הבין משה רבינו הטעם שלא לקח הקב"ה מאתו הלוחות בחזרה משום דבלא"ה נפסלו ולכך שברן אבל מתחלה הי' סבר בדעתו שרק חטא קל עשאו ולכך לא שברן ומכ"מ הי' ניחא לי' מה שלא לקחן הקב"ה מאתו מאחר דיכול ליתנם לאחר תשובה והבן.- ובזה יובן עוד דקדוק עצום דכתיב וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים והלחות מעשה אלקים המה וגומר, וקשה למה האריך כאן במעלת הלחות זאת הי' לו לכתוב לעיל בפסוק ויתן אל משה ככלתו ועיין בכלי יקר שהאריך ג"כ בקושיא זו, ובדברינו הנ"ל יובן שפיר דהכתוב בא לתרץ הטעם שלא שברן משה תיכף בתחלה שגילה לו הקב"ה שעשאו העגל וע"ז אמר הכתוב מאחר שראה בעת ירידתו שהלוחות עדיין הם במעלה כמקדם, ע"כ הי' סבר בדעתו כנ"ל דבחטא קל נפגמו ולא נפסלו הלחות ועדיין ראוין ליתן אותם לישראל לאחר שיעשו תשובה והבן: אולם יתעורר לפי"ז קושיא גדולה בממנ"פ כיון דבאמת נדחו הלחות מקדושתן ונפסלו ועי"ז נהג בהם מנהג בזיון שהשליכם ושיברם א"כ למה הלחות ושברי לחות מונחים בארון, ואם בקדושתן קיימו שוב תקשה איך נהג משה רבינו בהם מנהג בזיון. אמנם נראה עפי"מ דכתיב ויקח את העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל פירש"י נתכוין לבדקם כסוטות והיינו כי באמת משה רבינו רצה לידע מי מישראל שעשו העגל ונתחייב למקום ואחר הבדיקה שהשקה מן המים את בני ישראל וכל