זקן אהרן (קורץ) קנ

א' שהטביעו את בני ישראל והמיתו אותן בלא קבורה והוא מדה כנגד מדה. ב' דידוע הקב"ה התנה עם הים לקרוע בפני בנ"י וא"כ י"ל דכ"ז אם ישראל היו יוצאין בזמנו אבל מאחר שישראל יצאו קודם זמנן יש להים טענה דאין מחיוב לקיים תנאו וע"כ שפיר סבר הים דבשביל זה מגיע לו המתנה של המצרים פרנסה לדגים כמבואר במדרש ובמס' פסחים בפירוש הרשב"ם שהבאתי, ומעתה י"ל דבשלמא לטעם הראשון הלא הוצרכו המצרים לבא לקבורה משום מדה כנגד מדה שהטביעו את בנ"י שפיר י"ל דהועיל זכותן של מצרים שיזכו לקבורה אח"כ. אבל לטעם הב' בשביל שקיים הים תנאו קודם הזמן יש לים טענה שלא יועיל זכותן של מצרים ולהפסיד לו המתנה המגיע לו וכמובן ולפי"ז כיון דבדבר הזה אם נשלם הזמן או לא יש פלוגתא בין המפרשים ע"כ י"ל דאע"ג דהקב"ה הי' סבר דנשלם הזמן ומהני זכותן של המצרים לבא לקבורה ולכך שפיר אמר לים פלוט אותן ליבשה, מכ"מ יש לו טענה גדולה להשר של ים כיון דדבר הזה אם נשלם הזמן במחלוקת שנוי' ופלוגתא דרבוותא וע"כ הוי דבר המוטל בספק וכיון דהים הי' מוחזק בהן הי' יכול לומר קים לי כמאן דאמר שלא נשלם הזמן עדיין ושפיר מגיע לו מתנה במאי שקרע לפניהם בתוך הזמן וקיימ"ל ממון המוטל בספק והנתבע הוא מוחזק המוציא מחבירו עליו הראי', מש"ה שפיר הוצרך הקב"ה לבא עמו בהשוואה ולשלם לו המתנה המגיע לו בזמן מאוחר והבן. ובזה יתורץ היטב קושייתי הנ"ל שיראה האדמה לקבל המצרים דהארץ ידעה דמגיע עונש למצרים שלא יבואו לקבורה משום מדה כנגד מדה, ולכך בשלמא אם הקב"ה הי' אומר להים לפלטן ולא הי' מסרב הי' הארץ חושב דמכ"מ זכו המצרים לקבורה או כפירש"י או כפירוש הרשב"ם הנ"ל, אבל השתא שהוצרך הקב"ה לתת לים תמורתן א' ומחצה א"כ ע"כ דהים זכה בהן ולא מהני זכותן של המצרים לבא לקבורה ולכך יראה הארץ לקבל אותן כיון דעכ"פ מצד הדין הי' שהמצרים לא יבאו לקבורה במה תזכה הארץ אותן עד שנשבע הקב"ה לארץ שלא תענש ואז תבלעמו ארץ והבן: בחמשה עשר יום לחודש השני פירש"י נתפרש היום של חניי' זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאן ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי המצה ס"א סעודות וירד להם מן בט"ו באייר ויום אחד בשבת הי' כדאיתא במס' שבת עכ"ל י"ל מטעם זה חסידים ואנשי מעשה נוהגין שאין אוכלין חמץ עד פ"ש כי הוא נמי זכר ליצימ"צ שלא אכלו חמץ עד ט"ו באייר והבן: ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה. נלפענ"ד עפי"מ שמביא בס' בני יששכר בשם הרה"ק מזידיטשוב זצל"ה שנסתפק אם היו מברכין על המן, וגם מה הוא הברכה ועיי"ש במאמר ג' ברכת שבת ומקום הספק י"ל דאע"ג דאסור ליהנות בלא ברכה מכ"מ מאחר שנתהפך המן לכל מאכל אשר יחפוץ א"כ אין על המן עדיין שום שם מאכל רק הוא הכנה לכל מאכל וכמו לא שפירש"י מן הוא הכנת מזון הוא, ולכך לא היו ישראל יודעין איזהו שם יתנו לו ואיזהו ברכה לברך עליו דהא אין על המן שם מאכל מיוחד שיגרום ברכתו עליו, וזהו ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו דייקי היינו כי ויראו בני ישראל מה שנעשו המן להם וראו שנעשו לאחיהם מין אחר כל אחד מה שרצו בו ע"כ אמרו איש אל אחיו מן הוא. נוטריקון מה נברך כי לא ידעו מה הוא מחמת שנשתנו בכל עת לכל מה שירצו וע"כ סברו דזאת הוא רק הכנה למאכל ולא מאכל גופי', ע"ז השיב להם משה רבינו הוא הלחם אשר נתן ד' לכם לאכלה והיינו שבאמת הוא גופא מאכל רק שיש בה עוד מעלה יתירה שיכול להשתנות לכל מאכל שירצה ולכן שפיר מברכין על הלחם אשר נתן לנו ד' לאכלה והבן: בנח"ק כתב וז"ל שמעתי עפי"מ דאיתא פ"ג דתענית אין נהנים ממעשה נסים וזהו ויאמרו איש אל אחיו מן הוא ר"ת מעשה נסים כי לא ידעו מה הוא אי שרו ליהנות ויאמר משה הוא הלחם בה"א הידיעה דאמרו רז"ל בשכר ואקחה פת לחם זכו למן וכיון שזהו גמול אברהם שרו ליהנות עכ"ד, ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה הא דאסור ליהנות ממעשה נסים מובא הטעם משום דמנכין לו מזכיותיו (והרי הוא כעובד עמל"פ) וכהאי מעשה המובא