זקן אהרן (קורץ) קכו

שהצאן צאן אביהן ובנותיו בשביל אביהן משקות אותן, לא כן הוא רק הצאן צאנם שאביהן שידע שהוא בנידוי חלק אותן לכל אחת ואחת חלקה וכל אחת באה עם צאנה ובאו כולם בברית יחד להשקות את צאנם וזהו דכתיב ויקם משה ויושיען היינו בטענת וישק את צאנם דייקי והבן, וזהו שאמרו דלה דלה לנו וישק את הצאן היינו בזה שדלה השתא בטענתו דלה לנו להשקות הצאן גם על תמיד שמעתה גם אנחנו נוכל להשקות את הצאן והבן, ובזה יתורץ קושיא הג' דאע"ג דיתרו כפר בעבו"ז מכ"מ בשביל בנותיו רצה להראות שהמה אינן כופרין וכטענת משה רבינו שלא ינדו גם את הבנות ולא הי' הדבר רק לפנים לעיני בני מדין והבן: ויבקש המיתו פירש"י למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ונתרשל במצות מילה ולכך רצה המלאך להמיתו ע"כ, וקשה הא גם אפי' לאחר מ"ת בישראל שאינו מל את בנו ג"כ אינו מחיוב מיתה, אך י"ל להנך דסוברים דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ והרי כל בני אברהם מציווין במצות מילה עוד מקודם מ"ת ובב"נ אזהרתן זו מיתתן ולכך שפיר רצה לענשו במיתה והבן, וכדברים האלה מצאתי בס' פנים יפות, אך כ"ז ניחא אם לא יצאו מכלל ב"ב אבל כיון דהרבה ראשונים קדמונים ס"ל דיצאו מכלל ב"נ א"כ לדידהו מאי יפרנסו לזה דמשה רבינו נתחייב במיתה, וא"כ מכאן מוכח דלא יצאו מכלל ב"נ - אמנם נראה דהם לא יפרשו ויבקש המיתו שרצה באמת להמיתו משום דנתחייב מיתה זה אינו דא"כ למה לא המיתו מה זה עשה שבלעו מראשו עד ירכו ואח"כ מרגליו עד אותו מקום שזהו חדשות שלא נשמע מעולם אלא ודאי דלא נשתלח המלאך להמיתו בפירוש רק שיראה שימול משה את בנו ונשתלח להפחידו ולהראות למשה שלא ייקל הדבר בעיניו להמתין במילתו רק למולו תיכף. וזהו ויבקש המיתו שהראה שביקש להמיתו אם לא ימול את בנו ורצה להראות שבא בשביל המילה ע"כ עשה בזה חדשות לבלעו מראשו ועד ירכו ומרגליו עד אותו מקום ובזה ידעה צפרה שבא בשביל המילה וע"כ מלה אותו והרף המלאך ממשה. כשנדקדק בדברי רש"י נראה חילוק מבואר אולם לולא דמסתפינא הי' נראה לי דבאמת המלאך רצה להמיתו תו כי המלאך הי' סבר דעדיין ב"נ הוא קודם מ"ת ונתחייב מיתה כתירץ הפנ"י שהבאתי אבל כבר ידוע מדברי הרמב"ן שכתב דאברהם אבינו מעת שנימול יצא מכלל ב"נ ולכך המלאך ניסה מתחלה לבלעו מראשו עד יריכו ולא הי' יכול יותר לבלעו בזכות המילה שנימול משה, וניסה אח"כ מרגליו לבלעו עד שבא לאותו מקום היינו מקום המילה של משה וזכות המילה של משה מנעו להמלאך מלהמיתו משום דאם מל א"ע יצא מכלל ב"נ, וע"כ לא הי' יכול המלאך להמיתו כיון דישראל אינו מחיוב מיתה בעיכוב המילה, והבן ומעתה אדרבא יש מכאן ראי' להנך שיטות דע"י המילה יצאו מכלל ב"נ והבן - ובזה מאי מאוד יובן בזה לתרץ קושית המזרחי ברש"י בד"ה וירף המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להרגו והקשה בשפ"ח בשם המזרחי ואת הא לעיל פירש"י ובלעו מראשו ועד יריכו וכו' אז הבינה צפרה שבשביל המילה הוא וכאן פירש בשביל שהרף ממנו עתה ע"כ והניח בקושיא, אמנם כשנדקדק בדברי רש"י נראה חילוק מבואר דלעיל פירש"י שבשביל המילה הוא וכאן פירש"י הבינה שעל המילה בא להרגו ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר דלעיל הי' הבנה אחרת וכאן נמי הבנה אחרת, דלעיל כשבלעו המלאך ולא יכול לבלעו כולו הבינה צפורה שבשביל המילה היא היינו בשביל שנימול משה אינו יכול לבלעו וכנ"ל, אבל כאן פירש"י הבינה שעל המילה בא להרגו היינו מילת בנה שלא נימול והבן - ובזה יהי' מתורץ דוקדק עצום שנאמר ותקח צפרה צר ותכרות את ערלת בנה והנה אם נאמר כהבנת המזרחי בפירש"י שהבינה צפורה שבשביל המילה היא היינו שבשביל המילה בא המלאך להרגו למה לא נאמר ותמהר צפורה ותקח צר, דהא בזה היתה יודעת שתציל את בעלה הי' לה לעשות הדבר במהירות ולמה לא נאמר שום מהירות בקרא, ובדברינו הנ"ל מיושב שפיר דהבנה ראשונה של צפרה לא הי' דהמלאך בא בשביל המילה רק שהבינה דבשביל מילת משה המלאך אין יכול להרגו וכנ"ל, וע"כ מחמת שראתה כמה גדול כח המילה ע"כ חשבה שטוב להימול גם את בנה ולא משום הצלת בעלה מלתה אותו, דאלו היתה