זקן אהרן (קורץ) קכב

אסורים יחד בתפיסה ונהרג המקלל מקודם וכיון דאין דנין שנים ביום אחד, ע"כ הוצרך לפרש הוצא את המקלל דלא הי' יכול לומר את האיש דלא נודע למי המקלל או המקושש אבל אחר שנהרג המקלל דלא הי' רק המקושש בלבד שפיר אמר מות יומת האיש ועיי"ש ודפח"ח - ולפענ"ד נראה בדרך אחר עפי"מ שידוע דאיש הוא לשון חשיבות וידוע דברי המדרש מובא בתוס' ב"ב קי"ט דמקושש לשם שמים נתכוין לפי שהיו ישראל אומרים מגזירת המרגלים שוב אינם חייבים במצות שמתים במדבר ואין נכנסין לא"י לכן חילל את השבת שיהרגוהו ויתפרסם שגם במדבר חייבים לקיים המצות ע"כ, וא"כ כיון דלשם שמים נתכוין והי' צדיק גדול שפיר נקרא איש והרי הקב"ה נמי קראוהו איש אבל במקלל שהי' רשע ופוקר לא נקרא איש והבן. ועפי"ז יש לפרש פירש"י עד"ז וירא כי אין איש היינו המקלל שלא נקרא איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר וסופו שיהרג ולכך ויך את המצרי והבן: ויירא משה פירש"י שהי' ירא שיבא הדבר למלכות ויהרג ומדרשו דאג על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראוין להיגאל עכ"ל, והנה לפי דברי המדרש ע"כ משה לא הי' ירא על שהרג את המצרי רק שדאג שאינן ראוין להיגאל א"כ משמע דבאמת משה בדין הרגו והם מסרו לו על חנם א"כ תיקשה בהא דכתיב וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו וקשה אם בדין הרגו שהי' חייב מיתה והרי קיימ"ל דמחייבי מיתה א"צ להמתין עד שתלד ולמה הוצרך לראות שאין איש עתיד לצאת ממנו ואם לא נתחייב מיתה א"כ תקשה למה הרגו ועוד דאם שלא כדין הרגו א"כ אין שייך לומר שהם דלטורין וראיתי בשפ"ח שהעיר בקצת מזה וז"ל וא"ת איך הי' משה רבינו רשאי להרוג את המצרי וי"ל דב"נ אזהרתן זו מיתתן והן מוזהרין אהכאה כישראל ושפיר הי' חייב מיתה ואפ"ה אם הי' משה רבינו רואה שיצא איש טוב ממנו לא הי' הרגו שהי' דן אותו בדין ישראל ולא בדין ב"נ עכ"ל אבל זהו דחוק קצת ונלפענ"ד לפרש דברי המדרש הנ"ל עפי"מ דאיתא מחלוקת בהא אם האבות יצאו מכלל ב"נ או לא וא"כ הדבר תליא בהא אם קודם מ"ת יצאו ישראל מכלל ב"נ שפיר הרג משה למצרי כדין ב"נ המכה לישראל דחייב מיתה וכתירץ השפ"ח, ואז שפיר י"ל כפירוש המדרש הנ"ל שדאג על שראה מלשינים בישראל כיון דבדין הרגו והלשינו עליו חנם וא"כ אין ראוין לגאולה אבל אם דין ב"נ יש להם והי' אסור להרוג את המצרי שוב לא נקראו דלטורין ואז ע"כ צ"ל פירוש ויירא משה שמשה הי' ירא כפשוטו כפירש"י, ובזה יש לפרש המשך הכתובים ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהי' עמך כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ע"כ, והנה בפירש"י בד"ה מי אנכי כתב מה אני חשוב לדבר עם המלכים ובד"ה וכי אוציא את בנ"י ממצרים פירש"י ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים ע"כ, מדברי פירש"י מוכח שמשה רבינו הי' מסתפק בדבר אם הוא חשוב לילך אל פרעה דקאמר מה אני חשוב כו' ואף אם חשוב אני אז קשיא לי' מה זכו ישראל לנס, וצריך להבין במה הי' ספיקו ואם נאמר דמשה מענותנותו אמר שאין ראוי לדבר עם המלכים א"כ תיקשי מהו אמר ואף אם חשוב אני, עוד קשה דקשיא לי' אם הוא חשוב למה זכו ישראל משמע אבל אם אינו חשוב שפיר זכו ישראל איך הדבר תליא זה בזה, ועוד הלא ישראל נקראו בני מלכים וא"כ ודאי דלפני מלכים יתיצב ומה נסתפק בדבר - אמנם בדברינו הנ"ל יובן שפיר דמשה רבינו הי' נסתפק אם ישראל קודם מ"ת יצאו מכלל ב"נ וע"כ שפיר נסתפק אם ראוי לדבר עם המלכים והוא, דאם לא יצאו מכלל ב"נ הי' סובר מרוב ענותנותו שאינו ראוי לדבר עם המלכים אבל אם דין ישראל יש להם והרי ישראל נקראו בני מלכים שפיר אפי' אם הוא הקטן שבישראל ראוי לדבר עם המלכים ומיושב קושיא הא' ומעתה יהי' נמי מיושב קושיא הב' דמשה רבינו אמר להקב"ה ממנ"פ אם אני כב"נ א"כ הרגתי את המצרי חנם ושפיר ראוין ישראל לגואלם דלא נקראו דלטורין א"כ מי אנכי כי אלך אל פרעה מה אני חשוב לדבר עם המלכים ואף אם חשוב אני והיינו דיצאו מכלל ב"נ וכולנו נקראים