זקן אהרן (קורץ) קיד

אל תרגזו בדרך פירש"י ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה, ולכאורה למה יעקב לא הזהירם בזה וגם תקשה הרי גם יוסף רק השתא הוא דאמר להם ולמה לא אמר להם גם מתחלה בזה, והנה בשפ"ח כתב הטעם דפסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם ע"כ ועיי"ש ובגמ' שבת קי"ג, ועפי"ז נלפענ"ד למאי דאמר שם בגמ' ומהדר לי' בקידושא דבי שמשי ופירש"י השותה מיין של קידוש בליל שבתות ע"כ, ואיתא בפסוק וישתו וישכרו עמו פירש"י וז"ל ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא שתה הוא יין ואותו היום שתו ע"כ והוא גמרא שבת קל"ט, הרי דנדרו מן היין עד שיוודע להם שיוסף חי וא"כ מיושב שפיר דבהליכתו מאביו וגם בתחלה מיוסף דעדיין לא הותרו ביין ולא עשאו קידושא על הכוס דנדר חל על דבר מצוה וא"כ במילא לא הפסיעו פסיעה גסה ולא הוצרכו לצוותן, אבל השתא בחזרתן דהותר נדרם הי' ירא יוסף שיפסיעו פסיעה גסה על סמך רפואתן ע"י קידושן על הכוס ומש"ה שפיר ציוה אותם שאל יפסיעו פסיעה גסה על סמך הנ"ל, ויש לכאורה להביא מכאן ראי' להנך פוסקים דאין עושין קידוש על שום משקה בליל שבת חוץ מיין דאל"כ עדיין מהדר להו ע"י קידושא של שאר משקין והבן: אמותה הפעם אחרי ראותי פניך כי עודך חי יש לדקדק דמשמע בשביל שראה יוסף חי ימות הפעם אבל לולא זאת הי' מת שתי פעמים והוא תמוה ועיין בפירש"י, ונ"ל עפי"מ שפירש"י בפסוק אבל שאולה דסימן הי' לו ליעקב שלא ימותו בניו בחייו, ואז מובטח לעוה"ב, ולפי"ז כאשר ראה שיוסף איננו הי' ירא שבסיבת חטאתיו נתקלקל לו הסימן ויצטרך לבא עוד בגלגול לתקן מה שעיות וא"כ ימות שתי פעמים והיינו פעם שניי' בגלגול אבל עכשיו כאשר ראה יוסף חי שהסימן בתקפו אז ע"כ לא ימות רק הפעם והבן: עי"ל עפי"ד הנ"ל עפי"מ דאיתא דשנותיהם של יעקב ויוסף החסירים מיצחק דיצחק הי' חי ק"פ שנים ויעקב קמ"ג ונחסר לו ל"ז שנים, וכן יוסף חי מאה ועשר שנים ונחסר לו משנות יעקב ל"ג שנים וביחד הם ע' שנים נתנו לדוד המלך והי' קבלה בידם שיחסרו משנותיהם בשביל דוד המלך, והרי ידוע דדוד המלך נקרא חי וקיים וע"כ כאשר ראה את יוסף חי אז שפיר שנות יעקב שנחסרו יתנו עם שנות יוסף לדוד ואז ימות הפעם דוקא כי שנותיו החסירים שניתנו לדוד לא נקרא בהם מיתה אבל מתחלה שסבר שיוסף מת ושוב לא נוכל לומר דשנותיהם יתנו לדוד וע"כ לאיש אחר וא"כ ימות עוד הפעם על שנותיו שינתנו לאיש אחר והבן: עוד י"ל עפי"מ דאיתא בכש"ט מרבינו הבעש"ט זי"ע דכל איש ביום היאר צייט שלו נתעלה נשמתו ממדריגה למדריגה וכ"ז בצדיקים אבל באיש פשוט ובינינו יש מקטריגים גדולים: וע"כ צריכין אז בניו לעשות תשובה וצדקה וגם מצות ומעש"ט כדי לזכות לאבותיהם להסטין פי המקטריגים, ואז נשמת אבותיהם יכולין לעלות ממדרגה למדרגה אבל צדיקים א"צ לכל זה דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ע"כ ובזה נבין היטב הטעם למאי דאיתא בש"ע דנתחייב האדם להתענות ביום מיתת אבותיו ולסוף ביום מיתת הצדיקים עושין סעודה, ובהנ"ל יובן שפיר כי במיתת צדיקים ליכא מקטרג ואדרבה גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ע"כ שפיר עושין יום הלולא והבן: והנה הטעם דגדולים צדיקים במיתתן י"ל עפי"מ ששמעתי דבר נכון מרבינו הגאון הקדוש מלובלין זי"ע פעם אחת הלך למקוה ולא הי' יכול לטבול שהיו אז מתקנין המקוה וחזר בשמחה ואמר מעודו לא הי' מקיים כוונת המקוה כמו היום משום דאי אפשר לבן אדם לכוין כל הכוונות הראוין, אבל איתא בגמ' חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתיב כאלו עשאה וא"כ הכתוב שמעלה כאלו עשאה מעלה העשיי' בכל הכוונות הראוין כי הכתוב ודאי יודע לכוון בכל הכונות ע"כ, והנה איתא בצדיק שמת הקב"ה מעלה עליו כל המצות שעשה בחייו כאלו עושה אותן גם לאחר מיתתו שלא יפסיד במאי שהוא מת וא"כ הקב"ה ודאי מעלה עליהם כאלו עשאו בכל הכוונות הראוין, ולכך שפיר גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם משני טעמים, א' משום שהקב"ה חושב הרבה מצות שעשאו בחייהם כמו שעושין לאחר מיתה וא"כ מספר המצות להרבה עולין,