זכותא דאברהם צח

דבדבר של פרהסיא אפי' עשאו מעצמו משלו לצורך ישראל אסור לעולם וא"כ כל ההיתר הוא משום הקציצה וכיון דבמחובר חיישינן למראית עין שלא ידעו הקציצה. א"כ אין חילוק אם האבנים הם של נכרים כיון שעשאו בפרהסיא לצורך ישראל וצ"ע

שם סי' שמ"ג סק"ג

והרשב"א בתשובה כתב וכו'. נ"ב דבריו צריך ביאור דהא הרשב"א בסי' צ"ב והר"ן לא התירו רק באיסור דרבנן. וגם מ"ש אח"כ וא"כ אם התינוק חולה וכו' אין לו שייכות להקודם. ועיין בס' תוספת שבת שכתב דהמג"א סמך עצמו על מה שכתב סי' רס"ט דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור ע"ש. אך לפ"ז לכאורה לא תלה כלל בהך דהרשב"א והר"ן. וצ"ל דסברת המג"א הוא דניהו דאכילת היתר בזמן איסור ליכא למילף מדם ושרצים וליכא אסורא דאורייתא להאכיל לקטן בידים מ"מ מדרבנן אסור ולא עדיף מאיסור דרבנן דלרוב הפוסקים אסור ליתן בידים להקטן רק לשיטת הר"ן והרשב"א שרי היכי דהיא רובייתא. ובזה אתי שפיר דברי המג"א בסי' תרט"ז סק"ב שכתב דבאמו לא שייך חינוך מ"מ לא תתן בידים דהוי כמאכיל נבילה ע"ש ולכאורה דבריו סותרים לכאן ולמ"ש בסי' רס"ט דאכילת היתר בזמן איסור שרי. ולפי מ"ש א"ש דמ"מ מדרבנן אסור ולא שייך לומר דבמקום רבותא לא גזרו דהא באמת מצוה על האב לחנכו וא"כ ניהו דעל האם ליכא מצות חינוך מ"מ לא שייך להקל מחמת תקנת התינוק וממילא אסור עכ"פ מדרבנן להאכילו בידים וא"ש. ומה שכתב המג"א מהא דמאכילין אותו ביוה"כ על דברי הרשב"א. היינו משום דמהש"ס לא מוכיח כ"כ שיהי' מותר להאכילו ביד מה שהוא יותר מחשש סכנא. והא דאיתא ביומא דע"ח ע"ב. והא מותרין לכתחילה קתני ע"ש. י"ל דקאי על שאר עינוים דלרוב פוסקים ליכא איסורא אלא מדרבנן משא"כ אכילה ושתי'. רק מדברי הרשב"א בתשו' שכתב על האי דאמרינן עירובין ליתבא לינוקי' וכו' דלצורך התינוק שרי הרי מבואר מדבריו דשרי ליתן בידים כל צרכו וע"כ צ"ל דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור. והנה מ"ש הרשב"א בסי' צ"ב דהא דאסור להניקו אחר כ"ד חודש אף דהוא רק אסורא דרבנן היינו משום דאין צורך לתינוק כלל ולאו היא רובייתא. ע"ש ולא קיימל"ן כוותי' כמבואר ביו"ד סי' פ"א דלא שרי להחזירו להיניק רק משום חשש סכנה והוא מדברי הירושלמי הביאו הפוסקים. ובישוב שיטת הרשב"א דלא תקשה עליו מהירושלמי י"ל דהא ודאי למ"ד דקטן אוכל נבילות מצווין להפרישו ואם כן הברייתא דמניחו זורק עכ"ח מיירי בכרמלית כמבואר יבמות דקי"ד ע"ש. ואם כן מוכח דאסור להאכילו בידים אפי' איסור דרבנן אבל לדידן דקיימל"ן דאין מצווין להפרישו באיסור דאורייתא ממילא יש לומר באיסור דרבנן נחתינין דרגי' ושרי' אפי' להאכילו בידים כמבואר בחדושי הרשב"א יבמות בסוגי' הנ"ל. כן יש ליישב שיטת הרשב"א. מ"מ להלכה לא קיימל"ן כן כמבואר בהפוסקי' ובש"ע סי' פ"א. ולפ"ז המשך דברי המג"א כך היא כיון דלהרשב"א והר"ן מותר גם לגדול ליתן לחולה קטן ואף דלא קייל"ן כן מ"מ באם העכו"ם הולך לפעמים יכול לצוות הקטן אחר ליתן לזה הקטן החולה ולא הוי כמאכיל בידים אסורא לקטן במה שמצוה לו למיספי אסורא לקטן החולה והיינו כיון דיש פוסקים דגם לגדול מותר ממילא מותר להאכיל להקטן כ"ש בסי' רס"ט סק"א ע"ש. כן נראה לי כוונת המג"א אך שקיצר כדרכו. אמנם בגוף דברי המג"א לחלק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור קשה טובא דמדברי הר"ן ריש פרק יוה"כ מוכח דלא נחית לחלק בזה. דא"כ לא הוי מוכח מידי