זכותא דאברהם פו

דהוי הפקר. כי גם אם רוצה לזכות בו הוי זכי' מחדש והוי כמו שרוצה אחר לזכות באסורי הנאה וזה גם הרשב"א מודה דאין אחר יכול לזכות בו, אבל באם הוא אסור לכל העולם ל"ל דהוי הפקר דהפקר למדנו משביעית דכתיב ונטשתה יש לך נטישה אחרת וכו' ושביעית מותר אכ"ע. וכיון דלא הוי הפקר נשאר לבעלים הראשונים אם רוצה באיסורי הנאה. כמו שכתבתי לעיל

אבל קשה על זה אמאי בכתבו גט על א"ה כשר. הא הבעל אית לי' זכי' בנייר והיא לית לה זכי' בנייר דאחר אינו יכול לזכות באיסורי הנאה והוי כאומר הרי זה גיטך מהנייר שלי והא דאשה מתגרשת בעל כרחה הגם דאינה זכתה בהגט דלא אשכחן זכי' בעל כרחה. התם הטעם משום דכך גזרה התורה דלא בעיא זכי' בגט. כיון דאם רצתה לזכות בהגט זכתה. ואין מחוסר רק רצונה ובגט אין מזיק זאת [ועיין רש"י עירובין צ"ב ע"ב ד"ה אינה מתגרשת]. אבל גבי איסורי הנאה דל"ל זכי' כלל אפילו אם רצונה לזכות דלאחר ל"ל זכי' בא"ה אף לשיטת הרשב"א. ואמאי יוכשר הגט. ואפשר לומר כיון דהוא מקנה לה כל הזכי' שיש לו רק ארי' דרביע עלי' שאינה זוכה בהגט אבל הוא לא שייר כלום משום הכי כשר. ובדברי הרשב"א שאם אסר על עצמו נכסיו בהנאה שיכול ליטלם כל מי שירצה וכן הסכים הר"ן שם. דבאיסורי הנאה לית ליה זכי' היכא שאסר לו לבדו כמו שכתבתי לעיל. ובפרק השותפין (דף מ"ז ד"ה והוי יודע) כתב הר"ן להיפך וז"ל בדלוג אלא ודאי נכסים דידי' נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם וכן הקשו האחרונים. וצריך לומר דהר"ן מחלק בזה דדווקא היכא שהוא בעצמו אוסר עליו אמרינן דהוי הפקר כיון דאינו רוצה בו אבל אוסר על בנו דנהי דיכול לאסור עליו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. אבל מכל מקום ל"ה הפקר דזה לא יוכל להפקיר לכשיצא מרשותו דפסקינן דא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו דלא כצנועין ור' דוסא (עיין בבא קמא ס"ט) והבן אדרבא רוצה בו. להכי לא הוה הפקר והבן זוכה בהם. ולוה ובע"ח באין ונפרעין ולהם זכי' מחדש דגם הרשב"א מודה דאחר אינו יכול לזכות כיון דירושה אין צריך קנין. ודעת הרשב"א דהשותפין הוא דגם אם אוסר על בנו ה"ה דהוי הפקר ולית לי' זכי' כלל. לכן פי' המשנה דלוה ובע"ח באין ונפרעין דאאב המדיר קאי ע"ש

ובסוגיא דכהנים ולוים נהנין לי הקשה הרשב"א (בסד"ה הא) וז"ל בדילוג אלא דקשיא לי אמאי באין ונוטלין בע"כ דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותו הנאה שיש לו בהם לאחרים. י"ל בפשטא דדוקא באם הוא עצמו יש לו טובת הנאה שיכול ליתן לכהן שירצה ממילא יכול למכור לאחר. אבל הכא דאינו יכול לתת לשום כהן א"כ אין לו מה למכור

יש לחקור באם אוסר נכסיו על אנשי העיר אם אסור על הנולדים מאותו העיר אחר הנדר דלדבר שלא בא לעולם גרע מדבר שלא בא לעולם דאפילו ר"מ מודה בזה וגיטין י"ג ע"ב). א"כ כיון דבנדרים אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו. מכש"כ דאין יכול לאסרו לדבר שלא בא לעולם. והכא דאסור על כל אנשי העיר פשיטא דגם הנולדים אסורים דדמי להקדש. אבל בקונם פרטי איסתברא דאינו חל אז איסור על הנולדים וא"כ קשה גבי כהנים ולוים נהנים לי אמאי יטלו בע"כ. ופירש רבא הטעם כיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא. דתרומה לא חזי אלא לכהנים. הא על הנולדים לא חל הנדר דהוי קונם פרטי ויכול ליתן לנולדים: ויש לתרץ בזה דאם נאמר דתירוצא דרבא הוא אליבא דידן דפסקינן טובת הנאה אינו ממון וא"כ גם אם מותר לנולדים מ"מ אם יתן להם בקטנותם לא יזכו בזה דלא