זכותא דאברהם פה

בעזה"י

סוגיא שני דברים אינם ברשותו של אדם

פסחים ר' ו' ע"ב אמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וכו' וחמץ משש שעות ולמעלה. מכאן קשה לשיטת הרשב"א סוכה דאיסורי הנאה חשיבי לכם גבי ד' מינין. א"כ למה הוי חמץ אינו ברשותו ובמק"ח (בדיני בדיקה וביטול) כתב הטעם משום דהכל מצווין לבערו להכי הוי אינו שלו. ותמוהים דבריו דמאי קאמר הש"ס דהוי אינו ברשותו ולהכי אינו מחויב לבערו רק משום דעשאן הכתוב. הלא הא דאינו ברשותו הוא רק מחמת חיוב ביעור. ואם לא יעבור אינו חייב בביעור והדר הוי ברשותו ולהכי עובר. וא"ל דאזיל לטעמי' שכתב דגם לאחר ביטול מחויב לבער משום תקלה כמו בכ"כ ונותר. אם כן אמאי הוי לכם גבי ד' מינין

ונראה הטעם עפ"ד הר"ן ריש פסחים שהביטול הוא רק מטעם גילוי דעת שאינו חפץ בהחמץ. וכיון דחזינן שגלוי דעת בלחוד סגי א"כ מצד הסברא נאמר דבלא גילוי דעת כיון דהוי איסורי הנאה ואינו יכול לעשות בו מאומה חשוב כאילו חישב במחשבתו שאינו חפץ בו. רק דעשאן הכתוב וגזירת הכתוב הוא דצריך דווקא גלוי דעת בפירוש. ואמרינן גם לזה גזירת הכתוב דצריך דוקא ביטול קודם שש ולישנא דש"ס קשה ע"ז הפירוש דאיתא התם דילמא משכחת לו לבתר איסורא ולאו ברשותו קיימא ולא מצי מבטל לי'. הרי דעיקר הטעם דלא מהני ביטול אחר שש משום דהוי אינו ברשותו. ולדבריו הטעם משום גזירת הכתוב): י"ל בטעמא דמילתא דהא דאיסורי הנאה חשיב לכם לשיטת הרשב"א וסייעתו. הוא דוקא בשהוא רוצה לזכות בו. כי התם שרוצה לצאת באיסורי הנאה. ואם אינו רוצה לזכות בי גם הרשב"א מודה דלא הוי שלו וה"פ דחמץ אף דמסתמא אינו רוצה לזכות בו מחמת איסורי הנאה אפילו הכי אוקמא רחמנא ברשותו ומשום הכי לא מצי מבטל אחר שש. דמאי יעשה יותר בביטולו. הלא בלא זה לא הוי ברשותו רק דעשאן הכתוב ברשותו. וא"כ גם אם רוצה לזכות בו אחר שש אפילו הכי לא מהני ביטול אח"כ. דלא עדיף מאילו שאינו רוצה לזכות בו מעולם. ואינו נעשה החמץ שלו בזמן איסור ואפילו הכי גזרה התורה שיעבור מחמת דעשאן הכתוב כל זמן דלא ביטלו קודם זמן איסורו והאיך זה שרצה לזכות בו יפקיע מרשותו עם ביטולו אחר שש ויציבא בארעא

והא דמבואר בתשובות הרשב"א (סימן תשמ"ו) מובא ברמ"א סימן תרמ"ט סעיף ב' דהמודר הנאה מלולבו אינו יוצא ביום א' דלא הוי לכם. ובחידושיו לסוכה סבירא לי' דאיסורי הנאה הוי לכם. וגם גבי כהנים ולוים נהנין לי בנדרים (פ"ה) פוסק הרשב"א דמי שאסר נכסיו על עצמו בהנאה יכול ליטלם כל מי שירצה וי"ל בדעת הרשב"א דא"ה חשיב זכי' רק לבעלים הראשונים. ושהי' להם מקודם האיסור. אבל אינו יכול אחר לזכות בא"ה. ומשום הכי באם אסור רק לו לבדו. ומותר לאחרים הוי הדבר הפקר. כמו שמבואר ברשב"א גבי כהנים נהנין לי. ולהכי ניחא גבי מודר הנאה מלולבו כיון