זכותא דאברהם פג

ומנסך כיון דהיין באמת כשר דאמרינן לצעורי' קא מכוון רק מחמת הודאתו יתחייב וע"ז לא שייך התקנה כיון דאין מפסיד לחברי' וכל זה הוא הוא לר"י דאית לי' היזק שא"נ לא שמי' היזק אבל לחזקי' דמדינא חייב א"כ שפיר מצי איירי בישראל ואפ"ה חייב במזיד מחמת הודאתו ובשוגג פטור כדי שיודיע דבשוגג שפיר נאמן שניסכו ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע די"ל דהי' שוגג גם על איסור ניסוך ולפ"ז לא קשה קושיית ההפלאה דבמזיד במנסך לא יתחייב דלא שייך לאזוקי וכו' דזה אינו דבמנסך לא שייך במזיד כדי שיודיע. דהא באמת אין נאמן לאסרו דאמרינן לצעורי' קא מכוון רק לגבי עצמו הודאת בע"ד כו' וא"כ לא שייך לפוטרו כדי שיודיע רק בשוגג שפיר נאמן לאוסרו דלא משים עצמו רשע כ."ל

ועפ"י זה מיושב נמי מה שהקשה בפ"י ומוהר"מ שי"ף דמאי מקשה לקמן על ר"י דקניס שוגג אטו מזיד דלמא הכא טעמא דלא קניס כדי שיודיע ע"ש ולפי הנ"ל ניחא כיון דמסקינן דהיזק שא"נ לא שמי' היזק וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי בישראל מומר דמטעם הודאתו אין לחייבו דלא שייך שלא יהי' כ"א כו' ובישראל מומר לא שייך כדי שיודיע דהא באמת אינו נאמן לאסור היין וא"ש

והנה על קושיא הנ"ל שהקשיתי דלמא טעמא דמזיד חייב משום הודאת בע"ד נראה דהא אמרינן לקמן בפרה שהכניסה לרבקה כו' דהוה מחשבה ולא מחייב א"כ י"ל דכיון דבישראל אמרינן לצעורי' קא מכוון אפילו אומר בפירוש שכוונתו לע"ז ממש רק שמודה שהי' כוונתו לע"ז תו הוה מחשבה ולא הוה אלא גרמא דפטור משא"כ בישראל מומר הוה מעשה או דיבור ושפיר מחייב כמו בפיגול דחייב על דיבורו לשיטת התוס' בכמה דוכתי ועיין בחידושי רשב"א

אך יש לראות לפי מה שכתב הרא"ש בפרק הגוזל דדוקא לרבנן פטור על מחשבה אבל לר"מ דדאין דינא דגרמי חייב ע"ש וא"כ אנן דקייל"ן כר"מ מחייב גם על המחשבה אלא דברי הרא"ש תמוהים אצלי מאד דמחשבה הוה גרמא וראי' ממה דמקשה בהכונס דף נ"ו וליחשב נמי העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ור"י לא חשיב אלא גרמא לא גרמי ואפשר דבגרמי סבר כר"מ ולדעתי נראה דטעות סופר יש ברא"ש וכוונתו דהא דנראה בגמ' דלחזקי' חייב דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק היינו לר' מאיר דדאין גרמי דלרבנן אפילו בהיזק ניכר פטור דלא הוה אלא גרמי דסתם שוורים לא ולגבי מזבח כו'

ועוד נראה לתרץ קושיית הפ"י הנ"ל דהנה לכאורה יש להבין דמאי מקשה בחולין ממתניתין דמנסך דהא קייל"ן דהקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד ובעשה עבדא אפותיקי ושחררו מחייב מטעם מזיק שעבודו של חבירו כדאיתא גיטין דף מ"א ואיסור הנאה הוה כמו קדושת הגוף עיין שם בתוס' וא"כ י"ל דמתניתין מיירי בעשה חביות של יין אפותיקי מפורש ואח"כ ניסכו דבוודאי יכול לאסרו דאיסור הנאה מפקיע מידי שעבוד וחייב במזיד משום מזיק שעבודו וגם לפי דמסיק הגמרא אח"כ בחולין דישראל אינו אוסר משום דאמרינן לצעורי' קא מכוון ואם כן לכאורה גם באפותיקי שייך לצעורי' לחברי' אך מ"מ כיון דהוא אומר דניסכו ממש רק שעל חברי' אינו נאמן אבל בחביות יין שהוא שלו רק שעשאו אפותיקי ואיסור הנאה מפקיע מידי שעבוד אם כן ממילא הוא נאמן לעשות אותו כחתיכה דאיסורא לכולי עלמא

אך די"ל לפי מה שכתבו התוס' בגיטין דבמשחרר לא הוה היזק שאינו ניכר משום דע"י שחרורו העבד יוצא מרשותו והוה היזק ניכר וא"כ לא מצי מיירי באפותיקי דא"כ אפילו בשוגג