עולם הלימוד · Olam HaLimud
Libraryזכותא דאברהם

זכותא דאברהם עג

Zechuta deAvraham 73 · זכותא דאברהם · free full Hebrew text

Open in the reader →

שלמים לא אמרינן מצוותו בראשון ע"ש. וה"נ י"ל באם נשפך הדם אחרי מתנות בפנים כיון דאין צריך להזות אח"כ בפנים והשעיר זקוק להיות חי בשעת מתן דמים של חבירו א"כ הרי שם שעיר משתלח עליו ולכך הי' ס"ד דרבא דצריך לשלח כולם ונהי דפשיט לי' רב נחמן מגז"ה דאין צריך לשלח כולם מ"מ הוה שפיר שם מצות שעיר על הראשון ולכך לרב פפי לא אמרינן מצוה בראשון כיון דאם ישלחו השני מ"מ הראשון לא ידחה לגמרי ממצוותי'

והנה נראה לפענ"ד דאם נשפך הדם אחרי מתנות בפנים דהוה דינא דימות המשתלח מחמת דחוי דגם רבנן מודים דתמות ולא אמרינן דירעה דלא הוה נתכפרו באחר דהא גם הראשון כיפר ונהי דלא בעי שלוח מ"מ לא שייך כלל לומר דירעה כיון ששם שעיר המשתלח עליו דהא לא בעי להזות שנית בפנים וכנ"ל ומ"מ יש להתיישב בזה וכעת אין הזמן מספיק

מתניתין ועוד אמר ר"י נשפך הדם ימות המשתלח כו' יש להבין אמאי לא נקיט מת של שם ימות המשתלח או איפכא ואפשר לומר דאשמעינן דאפילו נשפך באמצע המתנות מ"מ ימות המשתלח ולא אמרינן דכבר גם הוא כיפר וישתלח גם הוא וכמו שכתבתי לעיל ואשמעינן דאינו משלח אלא אחרון. והנה בגמרא אמרינן דר"י סבר ב"ח נדחין מדסבר ימות המשתלח ולכאורה יש להבין דילמא טעמי' דידי' דלית לי' מצוה בראשון וממילא עדיף האחרון משום דלקיחתו כאחד בעינן לכתחילה

ונראה דהא מקשינן לקמן דאמאי ביחיד מתה דהא הוה כמפריש שתי חטאות לאחריות ומשני כיון דמצוה בראשון הוה כמפריש לאיבוד וא"כ ע"כ מוכח דאית לי' ב"ח נדחין דהא בתמורה (דף כ"ב) מקשה בגמרא אריש לקיש דאית ליה בעברה שנתה רועה ממתניתין דהא הוה כעברה שנתה ומתרץ דאבידן לחוד ודחוין לחוד ופירש בתוס' דעברה שנתה ראוי לשאר קרבנות ע"ש וא"כ אי אמרינן דלא הוה דחוי רק מטעם דמצוותו בשני א"כ לא גרע מעברה שנתה וכיפר באחר דאמרינן רועה

ובזה ניחא נמי מה דאמרינן בגמ' דר"י אית לי' ב"ח נדחין ואמר רבא תניא כוותיה דקתני שני איני יודע אם שני שבזוג ראשון כשהוא אומר יעמד חי כו' וכתבו התוס' דברייתא לית לה ב"ח נדחין רק דהכא מגז"ה דיעמד חי. ולכאורה יש להבין דלמא באמת טעמא דמתניתין משום דכתיב יעמד חי ומנ"ל דסברי ב"ח נדחין ולפי הנ"ל ניחא דא"כ הוה כעברה שנתה כיון דלית לי' דיחוין וא"כ חזיא בשאר קרבנות ודמי לעברה שנתה ובלא זה גם כן יש לומר דטעמא דיעמד חי לא שייך אלא בשעיר המשתלח באם מת של שם אבל לא במת המשתלח

ועפ"י זה הי' אפשר ליישב קושיית התוס' ד"ה הא אמר רבא דייקא מתניתין כוותי' דרב דאדרבא תיקשי מיני' לר"י ולפי הנ"ל י"ל דאדרבא מדנקיט ר"י מת המשתלח ישפך הדם ולא נקיט ימות של שם אלא ע"כ דסבר ב"ח אינן נדחין וטעמא במת המשתלח ישפך הדם דבשחוטין הכל מודים אבל של שם אינו נדחה דב"ח אינן נדחין ורק בנשפך הדם ימות המשתלח משום גז"ה דיעמד חי ושפיר פליג על הת"ק דאית לי' ב"ח נדחין ור' יוחנן סבר דחטאת שעברה שנתה מתה דלא כר"ל בתמורה משא"כ רבא לשיטתו דמשני בתמורה דחוין לחוד ואבידן לחוד ואית ליה כר"ל א"כ ע"כ טעמא דר"י משום דחוי ושפיר קשה במאי פליגי

ובזה מיושב נמי מה שהקשיתי על דברי התוס' לעיל (דף מ') שכתבו דטעמא דר"י מקרא דא"כ האיך מוכח דאית לי' דחוי ולפי הנ"ל יש לומר דוודאי אי לא גלי קרא הוה אמינא דלא