זכותא דאברהם עא

שכתבו התוס' דמהך קרא גופא מוכח דישפך הדם וטעמא משום הגרלה כמו שכתבו התוס' או משום דבעי לקיחה כאחת ובמנחות לא משמע כן רק מטעם דחוי וצ"ע

ובמה שכתבתי לעיל דאמרינן דראוי לשעיר הנעשה בחוץ הוא דווקא למאן דאית לי' הגרלה מעכבת מיושב קושיית התוס' לקמן (דף ס"ב) מהא דמשני בזבחים (קי"ג ע"ב) כאן קודם הגרלה כו' דאלמא קודם הגרלה פטור והכא אמרינן דחייב מטעם דראוי לשעיר הנעשה בחוץ ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דברייתא דפטרה קודם הגרלה אתיא כר"ש דהגרלה לא מעכבת וממילא אין ראוי לשעיר הנעשה בחוץ כנ"ל. והנה מה שכתבתי דאי לא בעי הגרלה לא שייך דחוי דלא חשיב מחוסר מעשה כן משמע מפירוש רש"י לקמן (דף ס"ה) על מה דאמרינן בגמ' בשלמא נשפך הדם ימות המשתלח דאכתי לא אתעביד מצוותי' כו' ופירש רש"י שם משום דאי אפשר בלא הגרלה וכן פירש רש"י גם כן לקמן על מת המשתלח מכיון דזקוק להגרלה ישפך הדם דהכל מודים דשחוטים נדחים ועיין בתוס' ישנים שכתב דלכך פירש רש"י מתחלה בנשפך ימות המשתלח מטעם הגרלה ולא פירש כפשוטו מחמת שנשאר המשתלח יחידי דהא בס"ד היה סבר דמשתלח לא תלי כלל בשעיר של שם ולא שייך דחוי לכך כירה רש"י דמחמת שהגריל על שנים אחרים חש ב דהוי ע"ש ודבריהם צ"ע דהא גם במת המשתלח פירש רש"י משום הגרלה אף לפי המסקנא דיליף מיעמד חי דצריך להיות חי עד שעת מתן דם של חבירו וע"כ צ"ל דרש"י סובר דאי לא בעינן הגרלה לא הוה כלל נדחה מה שנשאר בלא זוג מחמת דאין מחוסר מעשה

אך לפ"ז קשה מאי דאמרינן בכריתות (דף כ"ח) דר"ש אית לי' ב"ח אינם נדחין מדסבר מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה והא אי לא בעינן הגרלה לא שייך כלל דחוי וכן הא דאמרינן לעיל וגם בזבחים דלחנן המצרי לית ליה דחוים מדסבר אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו כו' והא אי לא בעינן הגרלה לא הוה דחוי אך י"ל דאליבא דרב אשי דאית לי' במנחות נ"ט וזבחים ל"ד דאם הוא בידו לא הוה דחוי וצ"ל דדווקא היכא דאינו מחוסר מעשה דהא זבחים שהיו בשעת פגימת המזבח חשיב דחוי בזבחים דף נ"ט כמו שכתבו התוס' וע"כ צ"ל משום דמחוסר מעשה וא"כ ה"נ שפיר צ"ל דלכך הוה דחוי משום הגרלה דהוה מחוסר מעשה משא"כ לשאר אמוראים דסברי דאין חילוק דאפי' הוא בידו הוה דחוי שפיר הוה דחוי אפילו בלא הגרלה ומוכח שפיר מחנן המצרי דלית לי' דחוים ועיין מה שכתבו התוס' לעיל דלר"ש אם מת המשתלח קודם וידוי וקודם זריקת דם חבירו יזרק הדם כו' ולכאורה יש להבין דהא בשחוטים משמע דסבר ר"ש דיש דחוי ורק בע"ח אינן נדחין כדאמרינן כריתות (דף כ"ח) וצ"ל דהתוס' סוברים כיון דלר"ש לא תלי שעיר החיצון כלל בשעיר הפנימי לא חשיב דחוי כמו דלא חשיב דחוי באם מת אחד מן השעירים לפרו של כ"ג אף דצריך לעבודת היום והיינו משום דלא תלו בי' ודוקא שני השעירים שתלאן הכתוב זה בזה אליבא דר"י והכא עדיף טפי שלא חשיב כלל דחוי דאפשר לזרוק הדם של שעיר הפנימי אף דלא הביא אחר ויביא אח"כ שעיר לשלח והא דמוכח בכריתות דר"ש סבר דאין ב"ח נדחין הוא מאם מת של שם דשפיר חשיב דחוי שעיר המשתלח כיון דאי אפשר לשלחו עד אחר עבודת היום אלא ע"כ סבר דאין ב"ח נדחין וצ"ל דהגמ' סובר דאפילו לר"ש לא דמי מה דלא חשיב מיתת השעיר דחוי לדם הפר או מיתת הפר לשעיר דהתם לא תליא כלל זה בזה אף דצריך להקדים דם הפר מ"מ לא חשיב מצוה שבגופו ולא מיקרי דחוי משא"כ שני השעירים כיון שהוקבעו יחד בגורל שפיר חשיב דחוי אם מת של שם ועיין