זכותא דאברהם נח

ונראה בפירושו דר"מ הדרשן מתרץ הקושיא דלמה לא חשיב הקרא שלשה אלפים היתירים ולזה מתרץ שלא בכו אלא אותם שיצאו ממצרים דהיינו שהיו אז בן עשרים בצאתם ממצרים ולפי זה א"ש דבאמת בשנת יציאתם ממצרים לא היו נחשבים רק שש מאות אלף כמפורש בפסוק בפ' בא ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד עטף ופי' רש"י שם הגברים היינו מבן עשרים ולמעלה והא דבמנין הראשון היו שלשה אלף יתירים היינו משום דמעת יציאת מצרים עד המנין הראשון הי' שנה אחרת לשיטת רש"י בפ' כי תשא דנחשב למנין שנות עולם ונתחדשה השנה בתשרי לאחר יציאתם ממצרים ולאחר ירידת משה ביוה"כ הי' המנין הראשון ונתוספו ג' אלפים ויותר מה שלא הגיעו לכלל עשרים עד השנה השני' וא"ש דלא נקיט הקרא רק שש מאות אלף

והא דבאמת נתגלגל שלא בכו רק אותם שהיו בן עשרים בעת יציאת מצרים י"ל משום דידוע דעבירה גוררת עבירה ובאמת מיד בצאתם ממצרים הי' ג"כ בידם עונות משני נסיונות שעל הים וכן במרה ועי"ז נכשלו ג"כ אח"כ בחטא קברות התאוה משא"כ אותם שלא היו אז בן עשרים ולא היו בני עונשים בדיני שמים בחטא הנסיונות שמקודם לא נכשלו עתה בחטא הזה

שם כ"א ל"ד ויאמר ה' וגו' אל תירא אותו כו' ועיין פירש"י דאמאי בסיחון לא הוצרך לומר כו'

ונראה לומר דרש"י פירש בפ' ואתחנן בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר כו' הרי דמשה הי' סבור שגם אל ארץ שבעה עמים שמעבר הירדן הוא בכלל שבועה ועיין בפרשת דרכים דרוש ח' שהקשה באמת דמ"ש דהא גם מעבר לירדן המזרחי קדוש בקדושת א"י ע"ש והנה ארץ סיחון נראה שלא הי' מכלל מתנת הקב"ה לאברהם ולכך שלח לו משה אעברה בארצך ואם הי' מניחו לעבור לא לקחו ארצו כלל שהי' ארץ מואב כדכתיב רק שטהר לישראל ע"י שלקחו סיחון וכדאיתא גיטין (דף ל"ז) עמון ומואב טהרו בסיחון והי' הרשות ביד ישראל ליקח ממנו אבל לא הי' ממתנת הקב"ה לאברהם רק ארץ מואב הי' אבל ארץ של עוג מפורש בכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים ופירש רש"י אותה נתתי לאברהם ולכך הי' ירא משה להלחם עמו והי' סבור שלא יוכל לכבשו מחמת שבועת הקב"ה שלא יבוא להארץ אשר נתתי להם ולכך אמר לו הקב"ה שאל יתירא ממנו כי בידך נתתי אותו ששבועת הקב"ה הי' לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם אבל במלחמת עוג משה לבד הרגו כדאיתא בברכות (דף נ"ד) ואינו בכלל השבועה וא"ש

רות ב' ט"ז וגם שול תשולו לה מן הצבתים וכו' ופירש רש"י עשו עצמיכם שוכחים וכו' צריך להבין לשיטת התוס' ב"מ (דף פ"ח ע"א) ד"ה תבואת זרעיך דדוקא ליקח אחר המירוח פטור מדאורייתא א"כ נפיק מיני' חורבא דהיא תסבור שהוא שכחה ופטור ממעשרות ובאמת אין דינו אלא כלקוח וניתן במתנה דחייב מדאורייתא ואי נימא דבאמת כיון להפריש מתבואתו גם על מה שלקחה רות א"כ מוכח דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים והוא איבעיא בש"ס בנדרים (דף ל"ו ע"ב) וצ"ל דהפריש ע"ז בשבלים קודם שזכתה בו או דהכא וודאי חשיב זכות כיון דהיא אינה יודעת אם מחוייבת להפריש וסוברה שפטורה א"כ לא שייך מצוה דילי' וכו' ושפיר מועיל הפרשת אחר על שלו

ולכאורה י"ל דצריך להפקיר התבואה אך משמעות הקרא דבועז ציוה שהיא תזכה בו והפקר בעי לכל כמבואר בכמה דוכתי