זכותא דאברהם קג

שם סי' ש"ב סק"א

ולפע"ד דבריו תמוהים דהא הך דינא בסי' ק"י בהפילה הוא מדברי התוס' זבחים דף ע"ד ושם מיירי באסורי הנאה ואף למכור חוץ מדמי איסור או להוליך לים המלח אסור מה"ט שמא ימכרנו לישראל וכמבואר בסי' קל"ד סעי' ה'. ואיכא נמי הפסד גדול רק דצ"ל בשיטת הטור משום דהוא מדרבנן. ומ"ש דהתם נמי מותר מדאורייתא דבטיל ברובא לא קשיא מידי דיש חילוק בין עיקר אסורו מדרבנן ובין מה שהוא רק על ידי גלגול מחמת ביטול וכן צריך ע"כ לומר לשיטת הרמב"ם ומחבר בסי' צ"ט דבאיסור דרבנן שנתערב אפי' שב"מ מותר להוסיף עליו ובאיסור דאורייתא במב"מ אסור להוסיף. ואם כן ה"נ י"ל דבאיסור דרבנן מותר להשליך ולתלות בו כמו דמותר לבטלו ואפילו לשיטת הטור דאזיל בשיטת הרא"ש סי' צ"ט מ"מ צ"ל דסובר הש"ס דבכלאים דרבנן הקילו יותר וכמ"ש הרמב"ם פ"י מכלאים לשטתו דלא בעינן שוע טוי וכו' והוי א"ד מ"מ הקילו בספיקו יותר משאר אסורים ע"ש ומ"ש להוכיח שיטת הטור דמה חילוק יש בין ספק שלא ניתקו כלל או לא ניתק כולו עיין בחדושי הר"ן לנדה שכתב דה"ט משום דדרך חוט למשוך כולו ע"ש. ובהכי ניחא דלא תקשה לשיטת הפוסקים דבאתחזק אסורא אפי' ס"ד לחומרא וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י רק דהכא משום דמצוי למשוך כולו הוי כמו ספק השקול ואזלינן לחומרא בדרבנן

ש"ך סי' של"א ס"ק ע"ו

דדוקא בסעי' מ"ה וכו' ודבריו הם דברי הרא"ש. הר"ש פ"ג מתרומות משנה ח' ע"ש וצריך להבין דאם הי' הדיבור אחר כ"ד להמחשבה למה יתבטל ע"י הדיבור ודוחק גדול לומר דמיירי דוקא שלא חישב מקודם רק תכ"ד מהדיבור ונראה לומר דניהו בתרומה וקדשים מועיל מחשבה לחודא היינו בגמר בלבו שיתקיים מחשבתו אבל באם דעתו להוציא מחשבתו על ידי דיבור לא מיקרי גמר בלבו כיון שכוונתו להוציא בשפתיו אחר כך רק דקושיית הר"ש היא דמכל מקום כיון שהוציא אחר כך בפיו נהי דטעי בלשונו מכל מקום גם אז מחשבתו להיות תרומה והוי אז גמר בלבו וע"ז תירץ שפיר דבשעת הדיבור לא מועיל מחשבתו כיון שפיו מכחיש המחשבה ומבטלה

מ"ו סי' ת"ב סק"ה ד"ה וה"ל וכו' עד בקום ועשה. נ"ב עיין בספר גבעת שאול שתמה על הט"ז מהא דאמרינן במ"ק דף יט ע"ב לענין רחיצה דאסור עד שיעמדו המנחמין והוא בוא"ת ע"ש ולא דק כלל דוודאי בחול כיון דצריך לנהוג אבילות במעשה עד עמידת המנחמין מכש"כ דאסור בשאר דברים שהם בשב וא"ת רק בשבת דליכא אבילות בקום ועשה דמי ליום למ"ד דסגי בנץ החמה והוא פשוט

בחות דעת ה' מליחה סי' ע"ו בד"ה בדיעבד עד דהוי כנתבשל בדם. ולדידי צ"ע ולפע"ד דברי הפ"מ נכונים דניהו דנימא דחשיב בישול ממש מ"מ שייך מישריק או ככ"פ כיון שהוא מבחוץ ונורא משאב שאיב רק מה שבתוך הקדירה לא שייך ככ"פ כיון שנופל לתוך הקדירה והדר בלעי וראי' דהא גם בלב אמרינן ככ"פ אף שהדם כנוס בתוכו ונתבשל הדם בתוך הלב. וגם ראי' מדברי רש"י פסחים דע"ד ע"ב דההיא דטפלי לי' בר אווזא מיירי בפשטידא ואמרינן גבי' כבכ"פ. ורש"י סובר דפשטידא יש לו דין בישול ממש ומשערין בס' כמבואר במרדכי פ' כ"ה בסוגי' ודכבדא ע"ש והתוס' לא נחלקו על רש"י בפסחים בהא דפשטידא רק מחמת דחזינן דלא פליט שמקומו