זית רענן חלק ב צח

הסברא היה מקום לומר דמ"מ במקום חזקה ליתא לרובא, שהרי רובא דהאי מילתא דדנין עליה הוא שלא במקום חזקה, ואכתי מנ"ל שנעמיד גם האי פרטא דאית ליה חזקה שלא יצא מכללא דרובא ודילמא האי פרטא יצא כבר מסוג הרוב המקיפו. אבל היכא דעיקרו דרובא הוא רק במקום חזקה המנגדו ונתברר לפנינו דרובא הכי איתא שלא כפי החזקה תו לא יצא מכללא דרובא. דהא גופא רובא הוא וכשם דאזלינן בתר רובא שלא במקום חזקה כלל ה"ה נמי במקום חזקה המנגדו לא נגרע כחו כלל

ועתה נבא בארה דהא דרובא וחזקה רובא עדיף מצינו גבי חזקה ליבם ורובא לשוק (יבמות קי"ט) דרוב נשים מתעברות ויולדות הוא ברובא דעלמא שהוא בנוי על טבע העולם, לכן השתא שנפגע באשה זו שהיתה בחז"ה ליבם דאכתי יש מקום לומר דילמא לא יצאתה מחז"ה שלה. שהרי על פרט זה ליתא לרובא לדון ולומר דרוב נשים שיש להם צרות שעומדות בחז"ה. המה מתעברות ויולדות, רק דבאנו לדון דמסתמא גם במקרה זו לא יצאו מכללא דרובא. וכן בקידושין (דף פ') גבי רוב תינוקות מטפחין. רוב זה ג"כ בנוי על טבע הילדים שממשמשין בכל אשר ימצא להם, אבל אין לומר שרוב תינוקות מטפחין בעיסה שיש לה חזט"ה שנפל עתה במקרה זו. וכן גבי פרה אדומה דאע"ג דרוב בהמות כשרות היינו רוב בהמות דעלמא אבל עתה שנפל הספק על פ"א לטהר הטמאים לסלק חזקתם ליכא למימר דרוב בהמות שבאים לסלק חזקת טומאה כשרים הם. דמנא ידעינן דילמא פרה זו שבאה פעם א' לשבעים שנה (עיין פרה פ"ג משנה ה') [ועוד פרה ראשונה תוכיח] היא מן המיעוט כדי להעמיד הטמא ע"ח. לכן בכה"ג הוא דמצרכינן למילף דאפ"ה אזלינן בת"ר ולפ"ז תו לא נוכל למילף כלל מכל שחיטו' דעלמא דרובא עדיף מחזקה, שהרי איכא חזקת שאינו זבוח המנגד לרוב. שהרי כל עיקרו של הרוב זה הכי איתא, דרוב בהמות שיש להם חזקת שאינו זבוח, מ"מ נמצאו בבירור לפנינו דכשרים המה ותו לא נגרע בשמץ מנהו מכל רובא דעלמא. וממילא מובן דתו לא קשה מידי על הריב"ש. דבנידון דהתם בספינה שנטרפה בים. שהמציא שם דרובן מתים ואינן נצולים ואפ"ה תצא מדאורייתא משום דאיכא תרי חזקה. חזקת חי וחזקת אשת איש. דהתם איתא לרובא אדעלמא דרוב הנטבעים דעלמא אין ניצולים. וכל כמה שאין הנידון על איש ידוע לית בהו משום חזקת חי. כמו שכתבתי כמה פעמים בזית רענן ח"ר [ומהם בתק"ע הלכה ג' סימן ד' אות ב']. ולהכי כשיסוב פני הנדון על אנשים ידועים איתא לחזקת חי וחזקת א"א. הארכתי בזה להפיק רצון יד"נ ומובטחני שישים זאת בפלס מאזני שכלו הזך וירא ויבין כי נכון הוא לאמתו

ונזכרתי דכעין זה כתבתי בזית רענן חלק ראשון יורה דעה הלכה ב' סימן י"א אות יו"ד] על קושיית מהרש"א בכורות (ד' כ') דלמה ל"א סמוך מיעוטא לחזקה בכל שחיטה

ב ומ"ש יד"נ לתרץ על קושיית נוב"י הנ"ל על דברי ריב"ש דתרי חזקות שווין לרובא. והקשה מפרה אדומה דאיכא תרי חזקות ואפ"ה אזלינן בתר רובא ותירץ כת"ר דשאני בפרה אדומה דשני החזקות לא נתהוו בבת אחת דתיכף לאחר שחיטה נסתלק חזקה ראשונה דשאינה זבוחה. ע"י רובא, ואח"כ בטהרתה מסלקינן לחזקת טומאה לחודיה ע"י רוב. לא נ"ל כן דכיון שאפר פרה אסורה בהנאה. וגם משעת שחיטה כבר נאסרה, א"כ כל הכשירה משעת שחיטה והלאה הוא רק לטהר את הטמאים הרי זה כאילו הנידון היה מיד על שני חזקות האלו. כמו שכתבתי בזי"ר חלק ראשון (יור"ד הלכה ח' סימן א' אות ב' ג') יעו"ש ויתענג בם

ג ומה שכתב כ"ת לצדד להתיר בעובדא דידן [הנזכר בסימן שלפני זה בתחילתו] משום דחשש שאלה הוא מדרבנן דחיישינן למיעוטא וגם חששא דמיתפח הוא רק מדרבנן, לא משמע כן מדאקשינן ביבמות וב"מ בסוגיא דסימנין] חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. משמע להדיא דמדאורייתא חיישינן לשאלה. ועיין בתוס' בבא מציעא (דף כ') ד"ה מצא. וכן באשר"י שם (סימן נ'), אע"ג דמתחילה מסתפק קצת בזה. מ"מ במסקנא משמע דס"ל כדעתם שהוא מדאורייתא. בפרט שגם כמעט כל המחברים מסכימים כן [עיין בשיטה מקובצת], וגם בגוף חשש שאלה פסקינן כן ולית מאן דפליג. רק הנמוקי יוסף. ואחריו נמשך הש"ך (סי' ס"ה ס"ק כ"ו) מסתפק בזה לדינא אם פסקינן כן. אבל זאת מבואר להדיא בדבריו דלדעת רוב הפוסקים דחיישינן לשאלה הוא חשש דאורייתא דאם תמצא לומר שהוא רק מדרבנן פשיטא שיש לחלק בין איסור אשת איש לממון שאין להוציאם מיד המוחזק כגון במצא פירות בכלי. ואפ"ה מוקי לה הש"ך שם בכלים דלא מושלי יעו"ש

גם באישתהי מבואר להדיא בתשו' ריב"ש [סימן שע"ט] דאפי' אם נשאת תצא. ולא עוד אלא שהבא עליה בחטאת קאי ובני' בחזקת ממזרים. וגם בספק אישתהי הבא עליה באשם תלוי קאי ומי יקל ראשו נגד הריב"ש וב"י שהסכים אתו, ול"מ בראשונים מי שיחלוק עליו בזה. גם אפי' היכא דלא אישתהי במים ג' ימים ג"כ אין לחלק כמו דפסקו הרמב"ן ורשב"א דף קכ"א ע"א] ומטין גם את דברי רמב"ם לדבריהם

ומה שכתב שהמציא בא' שנטבע במים שאין להם סוף. ושהה עד שתצא נפשו. ונמצא אח"כ שהעלוהו מן המים מת דמדינא גם מדרבנן א"צ שיכירו אותו כיון דאיכא תרי רובי. דרובא דעלמא אינן נטבעין ומסתמא זהו שנטבע. וגם שרוב הנטבעין אינם נמלטים. הגם שכבר נעשה מעשה כמ"ש מעכ"ת. מ"מ אמינא דמסתמא היה גם סעיפים אחרים להקל. אבל ע"ז אין לסמוך כלל שהרי פשטא דסוגיא גבי ע"א במלחמה [יבמות קי"א] דבעי הש"ס למיפשט מההוא דהשיא רבי עפ"י נשים דמים כמלחמה דמו ומקשינן ותסברא והא משאל"ס נינהו. הרי דבע"כ צ"ל דהתם איירי דשהו עד שתצא נפשו ולא עוד אלא דמבואר במהרי"ט (ח"ג סי' ל"א] דאפי' במעיד סתמא שפלוני נטבע מסתמא שהה כדי שתצא נפשו] מדמקשינן ממשאל"ס שהוא מדרבנן ובדלא אישתהי תצא מדאורייתא לרוב הפוסקים אפי' במשיל"ס והכי נקטינן למעשה זולת קצת מאחרונים שנבוכים בזה להקל], וע"ז מסקינן דאיירי באסקינהו קמן וחזנהו לאלתר הרי להדיא דבעינן שיכירוהו אח"כ בטביעת עין. רק אם אמרינן דחיישי' לדדמי בעינן ג"כ לצירוף סימנין. אמנם לדעת רוה"פ דנפשטה איבעיא מהאי דדיגלת. א"צ לסימנין אמצעים בהדי ט"ע, ועי' ב"ש [ס"ק פ"ג] ובירור הדברים לכל הדיעות כבר הארכנו בזה בזית רענן ח"ר בתק"ע בכ"מ [ויעו"ש ה"ג ס"ד אות י"ד] אבל ט"ע ודאי לכ"ע בעינן גם לדעת הטור והרז"ה והרא"ש דמחלקים בין ראו הטביעה ללא ראו הטביעה דאזי ל"ב לאלתר. אבל לכ"ע בעינן שיכירוהו רק דבגופו שלם ולא ראו הטביעה לא חיישינן דנשתנה ולדעת מקצת הפוסקים אפי' באין גופו שלם [ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק צ'] אבל בסוג זה כ"ע מודים כדמשמע להדיא פשטא דסוגיא דבעינן שיכירוהו בט"ע. וכי היכי דלס"ד דש"ס בע"כ איירי דשהה עד שתצא נפשו [או מפני דמסתמא אינו מעיד במים עד ששהה]. גם במסקנא לא נדו מיסוד זה ואפ"ה ט"ע ודאי בעינן לכ"ע ומה שמצדד להקל מפני דבשני עדים ל"ב לאלתר כבר מספ"ל ליה לב"ש בזה שם בס"ק צ'. אמנם נראה דכל זה היכא דלא מיתפח לפנינו. אבל בנ"ד אם תחקרו בזה יתברר הדבר שכבר נתפח. דכן נראה מסתמא מדלא הכירוהו אחרים היודעים אותו]

ובעיקר הדבר שהמציא בזה מחמת תרי רובי לא אדע כלל לכלכל את דבריו דמאי ראיה מרובא דאינן נטבעין מ"מ ידעינן דאיכא כמה נטבעים במים בעולם ודרכו של משאל"ס להשיטו מרחוק והביאו שבולת מים לכאן. ומדברי הרמב"ם [פי"ג מהל' גירושין הט"ז] אין לו ראיה של כלום. דרמב"ם בע"כ איירי שנמצא הארכובה באותו מקום שהושלכו שמה וכ"מ להדיא מדבריו וכן איתא בתשובת נ"ב [סי' מ"ג] בפשיטות והוא משום כאן נמצא וכאן היה, אחר זה ראיתי במ"ש שהרשב"א מביא ראיה לחלוק על הרמב"ם מגמרא זו. ג"כ הפירוש דאם כדברי הרמב"ם לא היה להם להוסיף במסקנא דראוהו לאלתר נימא דמצאו באותו מקום שנטבעו

גם מה שהשיב על דברי רשב"א יבמות [קכ"א ע"א] במה שהביא ראיה לדבריו לחלוק על הרמב"ם מעובדא דשני תלמידי חכמים [בדף קט"ו] דהתם איירי בלא ראו הטביעה. אתפלא עליו מאד שהרהיב בנפשו עוז להשיג על דברי רבינו רשב"א אשר כל בית ישראל נשען עליו, כעל איש כערכו. ומלבד שדבריו הם כנגד בעלי התוס' ואשר"י שם דמוקים לה בראו הטביעה דוקא ומעלתו מהפך לגמרי הסוגיא וכבר כתבתי כיון דלס"ד איירי בראו הטביעה ושהו עד שתצא נפשו גם במסקנא למה להם להוסיף באנפי אחריתי, מוטב להניח כדס"ד מעיקרא ולא לגרוע ולהוסיף, ועי' באהע"ז [שם סעיף ל"ב] דפוסק בפשיטות כדעת הרמב"ן ורשב"א ולא נזכר כלל בש"ע דעת הרמב"ם ועי' מ"מ שפירש את דברי רמב"ם דאיירי בידוע שהוא ממנו יעוי"ש: