זית רענן חלק ב צה

אטו ל"נ, וכד דייקת תמצא בריש עירובין (דף ה' ע"א] בתוס' ד"ה סוף מבוי דפליגי בכעין סברא זו רש"י ותוס', דלרש"י דינא כסוף מבוי משום דחוזר וניעור. ולתוס' דינו כתח"מ. נמצא לפ"ז אין לפקפק דבנ"ד מהני מה שנתנה להניקו ושמטה דד מפיו יותר משני חדשים בחיי הבעל עד עתה שהוא יותר מששה עשר חדשים. גם אין לפקפק משום דקצת אחרונים מחמירים דלא סמכינן ע"ד רופאים מה שהעמידו על אומדן דעתן. משום דכל היכא דנראה קצת רגלים לדבריהם, סמכינן לכ"ע כמבואר בתשו' פמ"א סי' י"א בח"ר], וגם היתרא של פ"י בק"א שייך כאן ביתר שאת כיון דעתה נסתלק חשש סכנת הולד רק משום גזירה או קנסא הוא דיש לחוש אזי מותרת לאחר ט"ו חודש

לכן נלפע"ד ברור דאשה האלמנה הזאת מ' פיטשע שהיתה אשת מוהר"ר ישעיה מותרת להנשא אפי' בטעם אחד מכל הנ"ל בפרט בהצטרפות כל הטעמים יחד. ובלבד שתשלש שכר מינקת עד תום כ"ד חדש ושתשבע המינקת עד"ר שלא תנשא בתוך הזמן ולא תחזור ולדעתי ברור שכל חכמי הדור וכל איש מבין יסכים להתירה לאחר עיון היטב בפוסקים ובכל מה שכתבתי: סימן לא בדיני אישות ב"ה יום ג' ט' שבט בתורה לפ"ק קוטנא יע"א

הן קבלתי מכתבו עם חד"ת הנחמדים ביום ה' בשבוע העבר ולגודל טרדותי לא יכולתי להשיבו תיכף לעומת כבוד יד"נ נ"י וגם היום עשקתי מן העת שלפני אשר אפפו עלי בענינים שונים למען אמלא רצונו כאשר קותה נפשו. הגם שבלתי איפשרי להשיבו על כל קוץ וקוץ תילי תילים כאשר קותה נפשו הרחבה וידו הגדולה בגפ"ת ובכל אלה צמאה נפשו לשמוע ממני בלמודים אוחילה לבל יאשימני בזה בשכבר הודעתי למעכ"ת כי ידי כבדה עלי להאריך בכתובים וגם עשתנותי נבוכים בטרדות שונות ונפוצות בלמודים אחרים, כי בענינים האלו כבר יגעתי בעזה"י והערכתים בספרי זית רענן ח"ר ונשרפו בתוך הדפוס בווארשא ומעט מזעיר אשר הוצלו

בדבר שאלתו בנידון עגונה מעיר אחת אשר בעלה רצה לטבוע א"ע ועכבוהו, ואח"כ נעלם מהם ומצאו אחר איזה שבועות מת אחד על הנהר והוציאוהו מן הנהר ונשתהא איזה ימים והביאוהו לעיר הנ"ל, והכירו אותו ב' עדים בטביעת עין. וב' עדים אחרים לא הכירו אותו. אמנם הכירו בטב"ע את הבגדים שלו היינו (הפותטטט והטטיוזיו) שלו

א ראשית דבר בדבר אשר התווכח מעכ"ת עם רב גדול אחד שליט"א בפילפולו העלה להתיר. והנה מתחילה אשתעשע בדבריו הנחמדים. ואח"ז בדברי מעכת"ה נ"י

והנה עיקר הדבר אשר שת ליסוד ומצב להתיר מדברי הרמב"ם [פ"ז מה' נחלות ה"ג] והוכיח מדבריו הא דאין מעידין אלא עד ג' ימים דאינו אלא חששא דרבנן שהרי פסק בכל הני דאין מעידין שהאחים יורדין לנחלה ע"פ, ומסתמא כל הני דתנן במתניתין יבמות (ק"כ ע"א) דמו להדדי וכמו שכתוב בתשובת הריב"ש (סי' שע"ט) לפי שיטתו שם דאם נשאת תצא]. ולבבי לא כן ידמה ואדרבה מוכח מדבריו להיפוך דס"ל שהוא מדאורייתא, והוא מדנקט שם דדווקא באבד זכרו וגם שמעו בו שמת דהיינו ע"י קול הוא דיורדין לנחלה ע"פ, ש"מ דבלא זה אין יורדין, וגם גבי א"א אם נשאת תצא, והרי הרמב"ם פוסק לכלל גמור דבכל חששא דרבנן אם נשאת ל"ת, עיין פרק י' מה' גירושין ה"ב] וטעמא דמילתא דאנן פסקינן בבבא בתרא (דף קע"ב ע"ב] ובש"ע חו"מ (סי' מ"ט) דלא חיישינן לנפילה, ולהכי בנמצא מגויד או צלוב לכדתימא שאינו זה הרי בע"כ צ"ל שבעל האשה הזאת נאבד בתוך העולם וכיון שעברו איזה שנים ולא נשמע ממנו משה"ט הוא דאמרינן שהוא בעל האשה הזאת כדי שלא נחזיקהו בנפילה, וכ"כ בס' זית רענן ח"ר [בתק"ע ה"ג סי' ב' אות ח"י] ועיי' עוד שם (סי' ב' סוף אות ג') מה שכתבתי בזה

ב גם בדבר שחידש הרב הנ"ל על קושי' תוס' בכורות דף כ' ע"ב] ופוסקים דמפני מה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי רוב מצויין אצל שחיטה ותירץ דגבי איסורין הוא דאזלינן בתר רובא שהרי אינן צריכין לתורת עדות שהרי עד אחד ואפי' אשה נאמנים משא"כ בדבר שבערוה. וכן לענין ממון דאינם נאמנים ובעינן דווקא לתורת עדות ומש"ה לא מהני רובא

יש לדחות דאם באנו להשוותו לע"א א"כ גם להחמיר לא יועיל רובא שהרי ע"א אינו נאמן אפי' להחמיר. ורובא בוודאי מהני להחמיר גבי רובא מקדשי והדר מסבלי קדושין דף נ' ע"ב] לדעת תוס' ולדעת רש"י דחיישינן דקדשה בסבלונות הוא להיפוך. וחיישינן מדאורייתא שהרי החמירו מדרבנן לחוש גם למיעוטא לגירסת הר"ח ש"מ דגבי רובא הוי חשש מדאורייתא [הגם דחזקת פנויה מסייע למיעוט]. וע"א בקידושין לא מהני לכל הפוסקים. (עיי' ש"ע אה"ע סי' מ"ב סעיף ב') זולת הסמ"ג לבד שהחמיר [ואפשר שהוא רק מדרבנן] ועוד דגם באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י יבמות (ד' קי"ט ע"א) משמע דאינה מתייבמת מדאורייתא, ועוד הכי ס"ד דגבי דבר שבערוה ל"א רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא שהרי גבי ממון גופא מבואר להדיא דאזלינן בזה בתר רובא וכן גבי נפשות [סנהדרין ס"ט ע"א], ובע"כ צריכין לחלק דהאי רובא עדיפא, ובדרך זה תירצו בתוספ' בכורות ג"כ על רובא דמצויין משום דהאי רובא עדיף. שהרי אין לומר דדוקא גבי דבר שבערוה הוא דלא מהני רובא משום דבעינן עדים. שהרי מועיל מיהת גם גבי דבר שבערוה שיבא לכלל ספק מדאורייתא כמ"ש, וכיון שכן שפיר הקשו דא"כ גבי איסורין נמי נימא סמוך מיעוטא לחזקה דלענין ספיקא שוב אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין דמה לי איסור לאו או איסור כרת לענין הנוגע בדאורייתא רק בדרבנן מצינו שהחמירו באיסור כרת, עיין יבמות (דף ל"ו ע"ב) בתוס' ד"ה הא לא וברש"י יבמות ד' קי"ט ע"א ד"ה מה]: גם מ"ש דגבי אשה שהלכה לא תנשא מדאורייתא לדעת הרמב"ם, לא משמע כן מדברי קדשו [פ"ג מהלכות יבום הט"ז] שלא הביא שם בפירוש דלא תנשא רק בהבלעה בעלמא במתק לשונו שם איזה פעמים. ומשמע מזה שהוא רק חומרא בעלמא מדרבנן

ג כללו ש"ד דלדעת התוס' איכא תלתא רובי, רוב גרוע כגון האי דרוב תינוקות בקידושין (ד' פ' ע"א) ובתוס' שם תד"ה סמוך. ורוב בינוני וכנגד רוב זה הוא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. ורוב מעליא כגון רובא דמהני אף לד"נ ומכ"ש גבי ממון כדאיתא בריש סנהדרין (דף ג') ועיין שם (דף ס"ט) דרובא דיולדות לתשעה מהני אפי' לענין נפשות ומכ"ש לגבי ממון. וכן רובא דטעו בעיבורא דירחא דמהני לענין נפשות ולענין ממון [וכן מבואר בח"מ סי' ל' סעיף ז'] אלמא דל"א בהנך רובי דעדיפי סמוך מיעוטא לחזקה. וכן רובא דאינן סריסין ואיילונית מהני ג"כ בין לדיני נפשות ובין לדיני ממונות. דמסתברא בזה כמ"ש בתוס' ריש סנהדרין דדוקא רובא דלרדיא שהוא רק רוב בינוני הוא דלא מהני גבי ממון. וכן בד"נ לא אזלינן בתר רוב כזה. ומ"ש בב"ק ריש פ' המניח דדוקא רובא דדיינים הוא דמהני לד"מ אבל בשאר רובא אע"ג דמהני לד"נ אבל בד"מ לא מהני מידי משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינם מובנים כלל שהרי גם בד"נ איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה שהרי אית ליה חזקת כשרות וחזקה דגופא שישאר בחיותי' כאשר הי' ומלבד זה הרי רובא דטעו בעיבורא דירחא דמהני גבי ממון [וכ"מ בתומים סי' ל' ס"ק י'] אע"ג דא"ל סמ"ל. וכן רובא דאינן איילונית וסריסים מהני ג"כ לענין ממון לענין כתובה וכה"ג. וצריכין לדחוק טובא ליישב דברי התוס'. אלא מחוורתא דמילתא דכל רובא דמהני לענין ד"נ ש"מ דהוי רובא מעליא וכשם דל"א סמוך מיעוטא לחזקה גבי ד"נ ה"ה נמי לענין ד"מ ודבר שבערוה: ד ועפ"ז דבריהם יבמות (דף ל"ז ע"א) בד"ה וזו וז"ל תימא דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם וכו' דסמוך מיעוט יולדות לשבעה לחזקה וכו' יעו"ש היטב, וזה תמוה כיון דרובא דיולדות לתשעה מהני לדיני נפשות כדאיתא להדיא סנהדרין (ד' ס"ט) לענין בן סורר ומורה שוב לא שייך למימר בי' סמ"ל, דאי לא תימא הכי לא יהרג בן סורר ומורה רק עד תרי ירחי ותילתא משום סמוך מיעוטא לגבי חזקת פטור דידיה (ויש לדחות בדוחק). וממילא נקל בזה ליישב ג"כ עיקר קושייתם שהרי עודנה קשה דנימא אוקי רובא לגבי רובא ונעמידנה על חזקת היתר ליבם. דהיינו טעמא דרובא יולדות לתשעה עדיף טובא שהרי מהני אף לענין דיני נפשות, ורובא