זית רענן חלק ב צד

מבואר במרדכי בפ' החולץ (סי' י"ט) כי היכי דלא תימא דברייתא ראשונה איירי בנתנה למניקה בשבועה עד"ר דתו לא תחזור. משו"ה הקשה מברייתא דרדופה דגזרינן הא אטו הא ה"נ גזרינן אטו לא נשבעה. ועיי' היטב בכל זה. והשתא אם בצמקו מותרת ואפי' היכא דלא נתנה למניקת מכ"ש היכא דא"א לה להניק משום אונסא אחריתא ועי"ז נתנה למניקה, מאי אמרת דשאני צמקו שנשתנה גופה. הרי אין לך שינוי גדול יותר מאיילונית ואפ"ה גזרו גבי הבחנה והרי שניהם שוים לענין זה כדמוכח מקושית הש"ס שם ובנתנה איכא היכרא ביותר שהרי מניקתה מוכיח עליה, מאי אמרת דחיישינן שמא תחזור המינקת ואיכא חשש סכנה לו לדדז"א שהרי גם אם תחזור אי איפשר לה להניק דחיי' קודמין. וגם ליכא למימר משום מסמוס בו"ח דא"כ בצמקו נמי אלא בע"כ צ"ל דמשום מסמוס לחודיה לא אסרינן, וכיון שהתירו בצמקו, א"כ מכש"כ היכא שנתנה בחיי הבעל למניקה משום אונסא אחריתא. והא שהתירו בצמקו ולא גזרו אטו ל"צ כמו באיילונית לגבי הבחנה היינו משום דהתם גזרו בסתמא על אשה שלא תנשא גם היא לא יצאה מכלל שם זה. אבל הכא לא גזרו רק על מינקת חבירו והיכא דצמקו יצאה מכלל מינקת לגמרי אפי' ע"י מידי דממילא דלא מוכח כולי האי. א"כ מכ"ש נשמע היכא דנתנה למניקה מפני אונסא דגופה דיצאה מכלל שם מינקת ע"י מילתא דמוכח א"כ ה"ה נמי דמכש"כ נשמע היכא שאינה יכולה להניק משום אונסא דגופה. ועיין בתשו' הרא"ש כלל נ"ג סימן ד'

ב ועתה נכריח הדבר מדעת רבותינו הראשונים והאחרונים שהרי מבואר באשר"י בפסקיו בכתובות פ' אעפ"י סי' כ' דהיכא דפסק חלבה בחיי בעלה ושכרה לה מינקת מותרת להנשא רק בסמ"ג עשין נ"ב] מבואר בזה"ל ומצאתי בתשו' הגאונים שאינה נקראת מנ"ח אם פירשה מלהניקו ונתנתו למניקה ג' חדשים קודם מיתת הבעל עי"ש בה' מיאון. והמעיין בתשו' הרא"ש בכלל נ"ג סי' א"ב נראה שחוכך להחמיר בזה ואיך יקיל בפסקיו להתיר אפי' ביום א', איברא לקושטא ניחא דפסק חלבה משמע ע"י סיבה ולהכי מותרת בלא גבול וזמן. אבל הסמ"ג נקיט להדיא אם פירשה מלהניקו דמשמע להדיא שמרצונה להכי מצריך ג"ח שתתעכר חלבה בחיי הבעל ותפסוק לגמרי וכן מסכים הב"י והב"ש סי' י"ג בס"ק כ"ז. ומסתברא טעמייהו עפ"י המבואר בתשו' ריב"ש סי' תס"ג דנתנתו למניקה אסורה משום שמא תחזור ושמא עשתה בכיון כדי שתנשא. ועיי' בתשו' הגאון הקדוש מוה' ע"א זצוק"ל (סי' צ"ה) דהא דהוצרך לטעם השני הוא דאלת"ה אכתי תישתרי היכא דנתנה וכבר עברו עליה ג"ח דבין כך ובין כך תו א"א לה שתניק אפי' אם לא תנשא ואזדא ליה לחשש סכנה בנשואיה ולהכי הוסיף לחשש השני. איברא הניח בצ"ע דא"כ ביום א' בחיי הבעל ועברו עליה ג' חדשים אח"כ תישתרי. והריב"ש בעצמו שם פסק כדברי סמ"ג דצריכה ג"ח בחיי בעלה. ולפע"ד לק"מ כיון דחכמים חששו לשמא תחזור המינקת ויצטרך לאמו ומש"ה אמרו דלא תנשא משום חשש סכנת הולד. וכיון שהיא הפסיקה חלבה לאחר מיתת הבעל ולא סייעתה בהנקה לולד זה או לאחרים כדי שלא תפסוק חלבה. הרי שהכניסה את הולד בחשש סכנה מרצונה ונכנסה בכלל להרוס גדרן של חז"ל מש"ה ענשוה דלא תנשא שהרי היא עצמה היה לה לחוש שמא תחזור המינקת ותצטרך להניקו. אבל בג"ח בחיי בעלה דליכא משום חשש סכנה כלל לולד ומש"ה הוא דבעינן שתעבור ג"ח בחיי בעלה דאז נפסק חלבה כבר בחייו עד שלא הגיע לחשש סכנה. ולפ"ז מרווחים דברי הרא"ש בפסקיו דהא תינח היכא שמרצונה נתנה למניקה ונפסק חלבה לאחר מיתתו בשאט נפשה אבל היכא דנפסק חלבה ע"י אונסא בחיי הבעל ונתנה למניקה די גם ביום א'. ועיי' בתשו' מהרי"ל סי' ק"ב דאוסר בגמלתו ב"ח קודם מיתתו מפני שהסמ"ג מצריך ג"ח דווקא, צ"ל ג"כ כפשטא דמילתא דאיירי בגמלתו מרצונה. רק בטעמא דמילתא דמצריך ג"ח הוא משום קלא כי היכי דדמוהו לדבי ר"ג, ונראה לכאורה דלעולם מצריך ג"ח אבל מבואר בתשו' אשר"י וריב"ש דלא כוותיה רק הטעם כדי שתפסוק חלבה בחיי הבעל. דבל"ז דאפי' היכא דליכא קלא עדיפי מר"ג ולא גזרינן, משום דמניקתו או וגמלתו מוכיח עליה כמ"ש בשיטה הנ"ל. ועוד שהרי יצאתה מיד שמת בעלה מכלל שם מינקת לגמרי כיון שכבר נפסק חלבה אבל כ"ז דלא שלמו לה ג"ח רק אחר מיתתו הרי שהיתה בשעת מיתתו בכלל מינקת ולא יצאתה מסוג מינקת. וגם שייך בהו טעמא דריב"ש משום דבשאט נפשה נפסק חלבה אח"כ דחיישינן שעשתה בכיון כדי שתנשא

ג וכדי לברר הדברים היטב. נתורה נא ונראה דעת הפוסקים היכא דצמקו דדיה לאחר מיתתו. או שנפסק חלבה ע"י אונסא דנפשה לאחר מיתתו. והנה בתשו' חכם צבי [סי' ס"ד] פש"ל בדעת הרא"ש והפוסקים דמותרת להנשא ודייק כן מלשון הרא"ש דנקט בחיי הבעל בנפסק חלבה משמע בצמקו אפי' לאח"מ נמי מותרת מזה משמע שהחכ"צ ס"ל בדעת הרא"ש דנפסק חלבה איירי שנפסק מרצונה. ולא ע"י סיבה דאלת"ה היינו צמקו]. איברא בתשו' מהר"ם פאדווא [סי' ל'] מבואר להיפוך דאפי' בצמקו אינה מותרת אלא בחיי הבעל וס"ל בפירושו של האשר"י הנ"ל דחיי הבעל אתרוייהו קאי ולכאורה נראה דפליגי אם חיישינן משום מסמוס ביצים וחלב לחוד אם לא. ולהכי ס"ל למהרמ"פ דאע"ג דבין כך ובין כך לא תניק עוד מ"מ משום מסמוס אסורה להנשא, והיכא דצמקו בחיי הבעל מותרת משום טעמא אחרינא משום דתיכף בשעת מיתתו לא היה עליה שם מינקת כלל כמבואר בתשו' הרא"ש (כלל נ"ג סי' ד']. איברא משמעות כה"פ לא משמע הכי ומשמע להדיא דמשום מסמוס לחוד לא אסרינן [גם יש מקום לומר שגם חכ"צ שם לא התיר רק בילדה לאח"מ אבל צמקו גם לדידיה בעינן שיצמקו מחיים]. רק דאיכא למימר דפליגי בזה דמהרמ"פ ס"ל דבעינן דוקא שלא יהיה עליה שם מינקת תיכף כשמת בעלה, ואינך סברי דגם בשעת נישואין כשיהיה עליה שם מינקת הוא דאסרו חכז"ל וכ"מ להדיא בתשו' הריב"ש סי' תס"ג הנ"ל, שהרי מפרש הטעם דנתנה אסורה משום דחיישינן שמא בכיון עשתה כן ומשמע להדיא דהיכא דאיכא אונסא דמוכח מותרת. איברא דקשיא לדעת הריב"ש וחכ"צ דאסרי אפי' בנשבעה משום גזירה. וכשם דגזרינן בהבחנה ה"ה במינקת כקו' הש"ס וכמ"ש במרדכי פ' החולץ דעיקר קושי' הש"ס קאי אנשבעה המינקת. והרי בהבחנה אע"ג דאישתני גופה לגמרי כאיילונית וזקנה אפ"ה גזרו. וא"כ בצמקו נמי מאי אמרת משום דנתנה בנה למניקה דדמי למיאון דה"נ מניקתה מ"ע. דא"כ בנשבעה נמי הרי השתא אין שם מינקת עליה. אלא משום דגזרינן אטו לא נשבעה. כיון דהשתא לא נגמר ההיתר משום דנתנה אלא משום דנשבעה ובזה איכא למיגזר משום דשבועה לא מינכר ול"ד למיאון. א"כ בצמקו לאח"מ נמי. שהרי כל כמה דלא מינכר בעליל ע"י מעשה בפועל ל"ד למיאון. לכן אע"ג דמינכר ע"י מידי דממילא לא עדיף מזקנה ואילונית. לכן נראה דלכ"ע ל"מ צמקו לאח"מ אפי' בנתנה. והכוונה בדברי ריב"ש נראה דמש"ה חידש דבנתנה אפי' לאחר ג"ח אסורה משום דחיישינן שמא בכיון עשתה כן היינו משום כי היכי דלא תועיל להתירה אפי' בנשבעה המינקת. משום דקנסוה על שהפקיעה תק"ח כנ"ל ואע"ג דהשתא דנשבעה הרי נפל אזדא ליה לחשש סכנה מ"מ גזרינן אטו לא נשבעה אבל היכא דצמקו אח"כ מהני מיהת היכא דנשבעה שהרי גם בהבחנה ל"מ אלא חדא גזירה. אבל דנגזור צמקו אטו ל"צ ונשבעה אטו לא נשבעה לתרווייהו בהדי הדדי בוודאי ל"ח נמצא מוכח מיהת מדברי ריב"ש דהיכא דצמקו לאח"מ הבעל או שנפסק חלבה אח"כ ע"י אונס אחר מהני נתנה על ידי שבועה עד"ר מצד עיקר הדין

והנה עד כה ירדנו לפרש סוגיות הש"ס והפוסקים לדעת רה"פ דסברי דלא מהני נתנה אפי' ע"י שבועה. איברא לדעת אחרים מובא בר"ן דמהני ע"י שבועה אפי' בלא צמקו. לדידהו צ"ל דקושית הש"ס קאי מחמת כ"ש דאם גזרו באיילונית וזקנה אטו אחריתי מכ"ש שיש לגזור בנתנה לשמא תחזור ובגמלתו לדילמא עדיין צריך להניקו

ד והא דסברי דמהני נשבעה ול"ג אטו לא נשבעה. כי היכי דגזרו גבי הבחנה אטו אחריתי. נראה דטעמייהו דידהו משום דסברי כיון דנתנה למניקה דמי ליוצאת במיאון דה"נ מניקתה מ"ע. רק משום דאכתי יש לחוש שמא תיהדר. ולהכי כיון דנשבעה ונסתלק הגורם הדר דינא לקבוע ההיתר משום דנתנה למניקה ובזה לא גזרו אטו לא נתנה משום דדמי למיאון, וכה"ג פליגי הפוסקים היכא דקידשה ע"י שלוחים בכסף והוא מודית שקבלם אם נדונים משום עדים כיון דנסתלק הגורם או דאמרינן כיון דנסתלקו מתחילה מתורת עדים תו לא נידון רק משום הודאה לחוד וא"מ. [עיי' בש"ע אה"ע [סי' ל"ה ס"ב] ובח"מ וב"ח שם. והרשב"א קידושין [דף מ"ג ע"א] נסתפק בזה] וה"נ כיון שנסתלק להיתרא דנתנה משום חששא תו אינו חוזר וניעור לקבוע היתרא משום דנתנה רק משום דנשבעה. ובזה איכא למיגזר