זית רענן חלק ב צג

בת"ע שלפי דברי הרופאים חלבה ארסי לולד רק שמחמת קמצנותה וכדי שלא תתעבר עזרתה גם היא והניקה את הילד עם המינקת וכן החזיקה בזה יותר מג"פ. ובזה יש לנו סעד גדול לסמוך עליו דברי החכם צבי בתשו' (סי' ס"ד) כאשר כתב מע"כ וכבר האריכו בזה האחרונים על כל גדותיו וגם אני כתבתי בזה הנראה לפענ"ד במה שנתחדש לי והמה בכתובים ונתנו לבית הדפוס ספר זית רענן ח"ר לו יזכני ד' ויצא במהרה לאורה. איברא אם הג"ע השני הוא העיקר ושם נאמר שהאשה פייגא בעצמה אמרה שעפ"י דברי הרופאים עצמם הוא שהניקה עם מניקות אחרות כי כן ציוו עליה הרופאים עודנו צריך בושש דאזי יכול הבעל לכופה שתניק עם מניקות אחרות וראיתי בדברי ש"י (סי' ט') וראיותיו חלושות. במאי שהתיר באשה שלא הספיקה היא לבדה רק עם מניקות אחרות

ב איברא עדיין יש מקום להתיר דשאני עובדא דידן ועדיפא טובא מעובדא דש"י לפי דנראה בעליל שגם דברי הרופאים לפום גב"ע השני היה רק לאחוז הרע במיעוטו למעט בהוצאות ולהניח דעתה שלא תתעבר ובזה ישוו כמעט גב"ע הראשון עם השני, לכן כלכלו הרופאים דלשבור רעבון התינוק יועיל גם חלבה המקולקל ומה שתפגום הולד ע"י חלבה תתרפא ע"י חלב המינקת האחרת. ונמצא מה שמשביח חלב אמו לשבוע קצת רעבון התינוק הרי חזר ופגם בבריאות התינוק. [ופוק וחזי מה עלתה בהם שכל הילדים שעזרה גם היא בהנקתם המה מצורעים וא' שלא סייעה כלל הוא בריא אולם] והנה כד תעיין בכל ההתירים שנמצאו במניקות חבירו כגון בצמקו דדיה ונפסק חלבה בחיי הבעל ושכרו לה מינקת המובא ברא"ש ובפוסקים, בע"כ צ"ל דכל בכה"ג לא הויא מנ"ח, דאי משום דנשתנית משאר נשים ול"ש טעמא ותקנתא דמנ"ח הרי שאין לך נשתנית גדולה יותר מאיילונית ואעפ"כ פסקינן כר"מ בברייתא דרדופה לילך לבית אביה כתובות (דף ס' ע"ב). והש"ס שם מדמי להדדי את שניהם לענין זה. אלא כל עיקר יסוד ההיתר משום דכל בכה"ג לא נקראה מנ"ח, ועתה אם נשקול בפלס מאזני המשפט אם גם בעובדא דידן יש עליה מיהת שם מנ"ח כיון דחלבה המקולקל מועיל מיהת לשבור קצת רעבון התינוק א"ד מה שמשביח בשביעה פוגם בבריאות, ונראה כדמות ראיה דכל כה"ג לא מיקרי' מנ"ח כיון דס"ס אין כאן תועלת לולד שהרי אין לך גדול מע"ז שהתורה הרחיקה אותנו ביותר וכתוב לא ידבק בידך מאומה מה"ח ואפי' בשמץ רחוקה באפס מנהו נזהרנו ביותר. ואפ"ה אמרינן בע"ז (דף מ"ח ע"ב) בכה"ג מה שמשביח בעור פוגם בבשר ה"נ מ"ש בנבי' פוגם בצל. הרי דבכה"ג יצא מכלל מאומה דכתיבא גביה כיון דס"ס אין בו שום תועלת ומכ"ש דלא תקבנה בשם חדש ונקראה בשם מינקת

ג ועוד נראה כיון דבכה"ג בעובדא דידן שחלבה מועיל רק לשבוע קצת ושל מינקת חבירה מועיל לרפואה ולשבוע אפי' זוז"ג לא מיקרי והשנית היא העיקרית ושלה אין בהם ממש וכלא יחשב על פי מה שכתבתי בספרי בדין זוז"ג סי' ד' א"ג חלק יו"ד, וז"ל באות ג' ויש להתבונן בדין זוז"ג היכא דגורם של היתר רפוי בעצמותו כנגד גורם דאיסורא אם נאמר דגם בזה מותר אם לא. יש להוכיח מהא דאיתא בחולין (דף נ"ח) שיחלא קמא אסור מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר אע"ג דרבנן ס"ל דאין חוששין לזרע האב ולדידן מספקא לן לדינא ואעפ"כ מהני מיהת לגורם דהיתרא. איברא יש להתבונן אם גם להיפוך אמרינן כן דעיקר הוא הגורם דהיתרא רק שגם הגורם דאיסורא מסייע בשמץ מנהו כדי לגמור הנולד מן הגורמים ובמקום דאסרינן זוז"ג כגון באיסורי משהו אם גם בזה אסור אם לא ומסברא החיצונה נראה כי היכי דמהני להקל כ"ש להחמיר, אולם לקושטא דמילתא מוכח להיפך דאפי' למ"ד זוז"ג אסור בכל האיסורין מצד עיקר הדין זהו היכא שגורם דאיסורא שוה לגורם דהיתרא. אבל לא כשהורע כחו של הגורם דאיסורא מני הגורם דהיתרא. וראיה ברורה לזה דאיתא התם (דף ס"ט) דמיבעיא לן בעובר שהוציא ידו שניתר כולו ע"י שחיטת אמו לבד מאותו אבר ובא על בן פקועה דכוותיה ופרש"י שלא הוציא את ידו ומיבעיא ליה לחנניה דס"ל חוששין לזרע האב] אם אבר מוליד אבר ואותו אבר לבד אסור א"ד מיבלבל זרעי' וכוליה אסור, ומשמע דמיבעיא ליה רק למ"ד זוז"ג אסור אפ"ה דווקא לחנניא הוא דמיבעיא ליה אבל למ"ד אין חוששין לזרע האב לא נאסר הולד משום גרמא דידיה אע"ג דגרמא דהיתרא חשבינן ליה לאבוה גם למ"ד אין חוששין כדמוכח לעיל דמכאן ואילך הו"ל זוז"ג וכ"ה להדיא במהרש"א דאפי' למ"ד א"ח מ"מ הוי גרמא דהיתרא. ועיין יו"ד סי' קמ"ב סעיף ג' וסעיף י"א. ובזה יתיישב הכל על נכון והוא כעין תירוצו דט"ז ס"ק ג' וא"צ לחלק בין שבחא בעלמא לגורם רק בפשטות נוכל לחלק דהיכא דשניהם שוים אסרו שם משא"כ היכא שעיקר הגורם הוא גורם דהיתרא הגם שלולא גורם דאיסורא לא נגמר במלואו לא החמירו בזה יותר ממאן דס"ל דלעולם זוז"ג אסור ואעפ"כ בגורם כהאי לא נחשב לכלום כנגד גורם דהיתרא. ועפ"ז נתיישב לן קושית תוס' בפ' אין מעמידין (ד' כ"ד) ד"ה ישראל היו משמרין לאמה משעה שנוצרה תימה לאב נמי אמאי אינם צריכין לשמור דאליבא דר"א קיימינן דא"ל זוז"ג אסור עכ"ל, ולפי מה שכתבתי ניחא שהרי ר"א אית ליה בחולין (דף ע"ט) דמספקא לן אם חוששין לזרע האב וכיון שעיקר הדבר הוא חששא בעלמא וכיון שמשמרון לאמה תו ליכא למיחש לחששא רחוקה כזה במקום דלית ביה חשש איסור ברור רק משום ספיקא שהרי אם אין חוששין לזרע אב תו לית ביה משום גורם דאיסורא ועוד שהרי איכא ס"ס בהדי רובא. עכ"ל שם בזי"ר. לכן נראה לע"ד דיש מקום להתירה גם לפום גב"ע השני רק באופנים שכתבנו למעלה וגם יראה מעכת"ה שיכתוב המשודך אצל הרייענט להבטחת היתומים כאשר דיבר אתו פא"פ. וכדי לאפושי כחא דהיתרא יצטרף מעכ"ה אתו רב מובהק אחד ואת המופלגים שבקהילתו. כי היכי דנימטי שיבא מכשורא ובאם תסכימו אתם לדברי הנ"ל גם אני עומד בכחא דהיתרא ומותרת האלמנה מ' רחל להתנסבא להמשודך לה: יום ב' י"א טבת שנת תרי"א לפ"ק קוטנא הק' משה יהודה ליב סימן ל בדיני אישות (השאלה יתבאר מתוך התשובה

) בנידון שאלתו לאשר הודיעני כי הוא צורך גדול ולאשה הזאת קרובים מיקירי אנשי קהילתנו, והפצירו בי לחפש לה מזור ותרופה לבל תתעגן ותשב גלמודה בחוסר כל, כי עתה הקרה ד' לפניה איש גואל ממשפחתה, לכן לגודל הפצרתם אמרתי להשיב בזה אשר עפ"י דת תורתנו הקדושה תוכל להנשא לאיש ההגון לה רק שתשלש אצל בטוח ואמוד סך דמי הנקה עד תשלום כ"ד והמינקת תשבע עד"ר לבל תחזור בתוך הזמן ושלא תנשא עד תשלום כ"ד חודש, אע"ג דמצד עיקר הדין מותרת בלא"ה מ"מ חלילה לה שתנשא עד שתקיים כל זה דכל מה שנוכל להחמיר בזה הדבר חובה עלינו כדי לאפושי מילתא דהיתרא וכדי לפקוח בתקנות הולד שחששו חז"ל בכמה חששות

א הן בעיקר הדבר נלע"ד ברור בנידון דידן דנתברר הדבר ע"י רופאים ובאומד הנראה בעליל לכל, וביותר מה שהרגישה בנפשה בעודנו הבעל בחיים שא"א לה להניק. ועי"ז שכר לה הבעל מינקת יותר משני חדשים קודם שמת. ומאז ועד עתה שמטה דדיה מן הולד לגמרי מגודל ההכרחי מאונסא דנפשה. שהרי מבואר בכל הפוסקים דהיכא שנצטמקו דדיה בחיי בעלה אפי' ביום א' קודם מותו מותרת להנשא אפי' היכא שלא נתנה למניקה בחיי בעלה, ממילא נשמע דמכ"ש היכא דנתנה למניקה בחייו מפני שא"א לה להניק ע"י אונסא דמוכח. שהרי מבואר שם בסוגיא בכתובות (דף ס' ע"ב) שהקשה בש"ס על ברייתא דנתנתו למניקה לא"מ בעלה או שגמלתו דמותרת להנשא, מברייתא דרדופה לגבי הבחנה דהלכה כר"מ. ומבואר שם בתוס' והרא"ש דלמסקנא הטעם דאסרינן בנתנתו למניקה משום דילמא תחזור המניקה ובגמלתו משום דחיישינן לשמא תגמלנו בעודנו צריך להניק ולא משום דגזרינן נתנתו אטו ל"נ והוא לכאורה נגד משמעות הסוגיא. שהרי גבי הבחנה גזרינן אפי' באיילונית וזקנה רק הטעם מבואר בש"מ שם ד"ה נתנה דלקושטא היכא דנתנה או שגמלתו דמי ליוצאת במיאון שגם בהבחנה לא גזרו יבמות (דף ל"ד ע"ב) משום דמיאונה מוכיח עליה ה"נ בנתנה או שגמלתו. רק משום דילמא תחזור ושמא תגמלנו בכיון, והא דהקשו מברייתא דרדופה אע"ג דהתם משום גזירה והכא ליכא למיגזר