זית רענן חלק ב צב

ושקיל ליה ועיי"ש. ועיין תוס' ב"מ [ד' ו'] ד"ה הקדישה. דלמסקנא אפי' ע"י שתיקה אינה כהודאה לענין זה דתיהדר לרשותו. [ולא מיבעיא לדעת רשב"ם ב"ב [ד' פ"ה] בד"ה המופקדין אצלו. ורא"ש ריש פסחים. דטעמא דפקדון שהוא ברשות בעלים מפני שהקנה לו רשותו. פשיטא דכל דבר שכבר יצא מרשות בעלים. שוב אי איפשר לאוקמא ברשותו שלא מדעתו דאידך שהחפץ מונח אצלו. אלא אפי' בלא זה נמי מסתבר הכי כמובן]. ועיין בב"ק [ד' ס"ט ע"ב] גבי צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד. הרי להדיא דכל שבטעות בא לידו. אע"ג שלא רצו ולא נתכוונו לגזול. אעפ"כ כבר יצא מרשות בעלים לכל דבר. ועיין מש"כ מזה לקמן בחלק חשן משפט בדיני אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי"ש]. והתם גבי פדיון בע"כ איירי שהנידון היה לאחר ל' יום ואז צריכין להרשאה. דבתוך ל' יום הרי שניהם יכולין לחזור ולתבוע מן הכהן. כיון שלא נתנן לו ע"מ להוציאן כמ"ש בתוס' ב"ק הנ"ל. ולא הקנם לו אלא לאחר ל' יום. הרי בתוך ל' יכולין לחזור. אלא ודאי דאיירי לאחר למ"ד יום. ואז הוה שעה אחת ברשות כהן. כיון שמן הדין אינו צריך להחזיר להם. לא גרע מהיכא דבטעות אתא לידו. ושוב אי איפשר לאוקמי ולאהדורי ברשותו שלא מדעתו. ומשום הכי גם עתה לאחר הרשאה עודנו אינו ברשותו, משא"כ בקרקע דלא בעינן רק שיהיה יכול להוציאה בדיינים. וכיון דלאחר הרשאה יכול להוציא הוי הרשאה מעליא [וע' בתפארת ירושלים מס' שבועות אות ל"ד]: סימן כח בדיני אישות

בדבר שאלת כ"ת בנידון איש אחד מקהילתו. אשר בשנת רעבון נסע עם אשתו ובניו למדינה אחרת. ובמקום אחד במדינת פרייסען לקחו פעמיהם. הוא ובנו לצד אחד והיא ובתה לצד אחר וזה כשמונה שנים שב האיש הנ"ל לעירו. וממנה ומבתה לא נשמע דבר. וזה ששה שנים אשר שב האיש הנ"ל להמקום הנ"ל. וחקר שם ובמחוז ההוא אדות אשתו. ולא שמע מצפצף ונודד כנף ממנה. וזה שלשה שנים אשר האיש הנ"ל נתק מוסרות הברית ועבר בשאט נפשו והלך עפ"י אומדן דעתו הנבערה. כי עבר עליו רוח עועים ורוח שטות הטתו ולקח ונשא אשה ממקום הסמוך לעירו בלא שאלת חכם כלל. אמנם תיכף לאחר הנשואין בבואו למקהלת כ"ת. הפריד רו"מ בצירוף הבד"צ, ביניהם. ושילח את אשתו לביתה. והוא נשאר בדד וגלמוד זה שלשה שנים. והנה עתה מתחרט האיש הנ"ל על התועבה שעשה וצועק במר נפשו למצוא רפאות תעלה לשברו ולמכתו ודואג ובוכה על איבוד ימיו. ובשגם שבלתי איפשרי שישרה עוד בלא אשה. והשאלה בפרטות באריכות מסרתי ליד המוכ"ז. למען יוכל המעיין לידע עיקר הדברים כהווייתן

א והנה לדעתי הקלושה נראה דלמיגדר מילתא צריך לגרש את האשה הזאת שנשא באיסור. ושכבר הגיעה לששים שנה ולא היתה בת בנים כשנשאה. ואח"כ ישא אשה בת בנים ובאופן זה הנני מזדקק להתירו עפ"י הסכמות מאה רבנים. הן המה הגאונים המאוה"ג שליט"א במדינתנו ומהסמוכים למדינה זו. ובתוכם יעלה למנין גם מופלגי תורה אשר הגיעו להוראה. ובראשם בי דינא רבה במקהלות כת"ר. וסמכינא עלייהו שיתנהגו עמו בהשלשת הכתובה וגם בשליחות להולכה ובמסירת הגט ליד השליח כשתבוא למקומו יגרשנה, וגם יעשה הכל כפי חקי המדינה] הכל כמבואר בפרטות באחרונים ועיין לעיל בסימן הקדום מ"ש ליישב קושיית ההגהות משנה למלך]

וטעמא דידי אשר תמכתי יסודותי להתירו דכיון שזה זמן כביר כשמונה שנים שלא שבה לבעלה, אם עודנה בחיותה. הלא הוא אחת משתים אם מרצונה שמרדה בו, או ע"י אונסא. ומעתה אם מרצונה עזבה את בעלה אין לך מורדת גדולה מזו. ומבואר הדבר באהע"ז סימן קט"ו [ובסימן ע"ז ס"ב ברמ"א וב"ש ס"ק י"ט] דבזה לא תיקן רבינו גרשון מאור הגולה. ובפרט היכא דאין לו אשה כלל וכבר הארכתי בזה במקום אחר בזית רענן חלק ראשון (דף קס"ב ע"ב ודף ודף קס"ג ע"ג) שם כתבנו דבמצות עשה של פריה ורביה איכא שני עניינים והם נפרדים זה מזה. הראשון שכל אחד מבני ישראל מחוייב לישא אשה ולקיים עונתו. ובזה מקיים עיקר המצוה של פ"ו. והשנית הוא תכלית המצוה שיוליד בן ובת. וכאשר נשלם לו כן. אזי קיים המצוה בפועל עד תכליתה אמנם כאשר נשא אשה וקיים עונתו כדין ולא הולידה. הגם שקיים מצות פ"ו בפועל אבל עודנה לא השיגה ידו עד תכליתה, כי ד' מנע ממנו פרי בטן ואי נימא שע"י אונסא שקרה לה בלתי איפשרי לה שתשוב לביתה הלא כיון שכבר עברו שמונה שנים ועודנה לא שבה ע"י אונס ההוא שוב לא תבא לעולם. א"כ לא גרע מנשתטית. אע"ג שגם בנשתטית איפשר שתתפקח עוד. וכיון שבנשתטית יש לו היתר ע"י מאה רבנים ה"ה נמי באונסא דעלמא

וא"ל דאכתי יש לחוש דילמא בשני שנים ראשונים היתה ברצון ולבסוף אירע לה אונסא. דז"א כיון דתחילתן ברצון נידון גם לבסוף כרצון, כמו דמצינו בהגיע זמן ולא נשאה, בש"ע אבן העזר (סימן נ"ו ס"ג] ברמ"א בשם המרדכי

ואין להקשות דא"כ נתת דבריך לשיעורין דבכל אשה שתצא מבעלה יתירו לו לישא אחרת. דמסתמא לא נתיר לו בפחות משלשה שנים כעין דמצינו ב"ב [דף ל"ח ע"א] כדי שיהא באספמיא וכו' וכעין זה בנ"ד עד שישמע לה שבעלה שב לביתו ועודנו חי. ובשגם היא תוכל לחזור ולשוב אליו. א"ו או שמרצונה החביאה את עצמה לבל יודע מקומה איה ואיפוא לבל יכופו אותה שתשוב לביתה. או ע"י אונס אחר שאי איפשר עוד שיסתלק. ועד מתי יתעגן ויתיב: ב

ב ועוד מטעם אחר ונראה לעיקר. שהרי מבואר בריש כתובות בסוגיא דאין אונס בגיטין. דתיקנו משום צנועות ופרוצות משום זימנין דלא אניס וסברה דאניס. ש"מ דמצד הדין לא חיישינן לאונס כלל וכלל אפי' באיסור החמור שבחמורות כאיסור אשת איש עי"ש בתוס' ד"ה וסברה. ומכש"כ באיסור דרבנן הקל, שלכמה פוסקים [בש"ע אה"ע סי' א' סעיף י'] כבר עבר הזמן מגזירת רבינו גרשון מאור הגולה. וא"ל דאונסא דשבויה שכיחא. דז"א כיון דגם כשנשבה אמרינן בו ג"כ דמהני הגט משום דאין אונס בגיטין [ולגבי ממון הוי אונס כמבואר בסימן קמ"ד ס"א בח"מ וב"ש] משום צנועות ופרוצות. ש"מ שגם לשבויה לא חיישינן אפילו מדרבנן אפי' באיסור חמור דאשת איש. ושוב לא נשאר לנו לחוש לקושטא דמילתא שאולי נתפסה בשביל פאשפורט שזהו שכיח ושכיח. אמנם כאשר נודע לכל לפי פקודת הנהוגים עתה. אזי שולחים המאגיסטראט משם לכאן אם כנים הדברים שזהו מקומו או ששולחים אותו ע"י טראנספורט לביתו. ולשאר עניני שבויים לא חיישינן אפי' באיסור חמור כאשר כתבנו. רק עודנה יש לחוש שמפני יראתה לעבור על הגבולין בלא מכתב. זהו שכתבנו דאם כן הדברים הרי לא גרע מנשתטית כיון ששוב לא תשוב לעולם ג"כ מפני מורא הזאת

אחר כתבי ראיתי בנודע ביהודה מהד"ת [סי' ו] שהחמיר קצת על עצמו ולא אבה להזדקק לזה. ואינו מוחה לאחרים בנידון כזה. אולם לקמן בסי' קמ"ז] כתב בנו הגאון מוהר"ר שמואל ז"ל שהיה טעם ונימוקו עמו בזה מצד אחר ומצד עיקר הדין אין להחמיר, וכן נראה עיקר דאל"כ דברי קדשו נפלאים בעיני שחוכך שם להחמיר דדילמא נשבית ומפני זה לא שבה לבית בעלה. שהרי מוכח להדיא דלא חיישינן לאונס כלל כמ"ש. ומה שמביא מדברי תשו' צמח צדק סימן ע'] שהחמיר, התם איירי דידעינן שנשבית בשעת החירום כמבואר להדיא בדבריו שם: סימן כט בדיני אישות אחד"ש בדבר השאלה באלמנה רחל מלוביטש. הגם כי טרדות רבות הקיפוני, לאשר שכבר הבטחתי לידידי ני' אחור לא נסוגותי

א והנה אם נודע למעכ"ת כי גביית העדות הראשונה יש בו ממש אזי הדרך רחב להתירה לאחר ט"ו חודש לפחות באופן שתשלש לה שכר הנקה ומסמוס ביצים וחלב עד כ"ד חודש והמינקת תשבע עד"ר שלא תחזור בה. כי לפום גב"ע הלז אמרה האשה פייגא