זית רענן חלק ב צא

הוא מצד הסברא. משום דפרעון בעל כרחו שמיה פרעון. דהיאך נוכל לקשרו בחבלים שיעמוד בחיובו. מ"מ כיון דעדיין לא נתקשרה לו בגדר אישות כלל נידון כדבר שלבל"ע, שהרי גם מחילה וסילוק לא מהני בדשלבל"ע ממש, לשיטת הר"ן בר"פ הכותב. דדוקא בכותב לה והיא ארוסה, הוא דמהני סילוק. משום שיש לו קצת זכות בהם וכן בהפרה דבעל, אין בהפרתו על נדרים שתדור מהיום והלאה והוא כדשלבל"ע. ומשו"ה גם ע"י שליח אין יכול להפר

ועתה נבחן את פני הדבר. היכא דנשתטית והבעל עושה שליח לגרשה לכשתשתפה דאינו נכנס כלל לגדרן של שני קצוות הללו. דאין החסרון מצד המשלח. וגם כבר נכנסה ברשותו לכל קניני אישות. רק שהורע כחה של האשה המתגרשת מחמת גזה"כ שאינה יכולה לשמור גיטה. או מפני שמשלחה וחוזרת. הכי מפני שהורע כח דידה. יתגרע כחו של הבעל. במינוי שליחות דידיה. שהרי גבי עבד דגזה"כ הוא משום לתא דידיה. אפ"ה לא הורע כחו בשליחות מכש"כ בנ"ד בנשתטית. דגם מצד גזה"כ לא מצדו הוא. רק משום לתא דידה. דלא הורע כחו בשליחותו, ואדרבא בזה נתיפה ונתעלה כחו דבעל שיכול לגרשה בע"כ. (וזאת הוא יפוי כח לענין שליחות כמ"ש], ואם כן הכא נמי דכוותיה. [שגם לאחר חרגמ"ה שא"י לגרשה בע"כ. מ"מ בעבר וגירש מגורשת, וכן נוהגין. עיין ב"ש (סי' קי"ט ס"ק י"ב) שנסתפק קצת בזה ואין הלכה בזה כדבריו]. ועוד סמך ראיה לזה מסתימות הפוסקים בשליח לקבלה שעשתה היא, דאפילו גבי ענינים שכופין אותו להוציא [כתובות ע"ז ובש"ע סימן קנ"ד] מ"מ מהני מינוי דידה טרם שכפוהו ע"י דייני ישראל או ע"י עכו"ם אע"ג דנסתיים מילתא שלא רצה ליתן הגט ליד השליח קבלה. רק ע"י כפייה וכיון שכן דאיהי לא מציא לקבולי הגט בעת מינוי השליחות. תתבטל גם מינוי השליחות. דהוי כדבר שלבל"ע ממש. כיון דעודנו מחוסר כפייה. כמ"ש תוס' להדיא בסוטה (ד' כ"ה ע"ב) בד"ה לאו כגבוי דמי. דמחוסר כפייה ונגישה דמי לגירות דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה תלתא. אלא ודאי משום שגם לאחר שנעשה שליח אין הדבר תלוי בדעתה ודעת השליח, דאע"ג דכופין אותו זהו ע"י גלגול וסבה מצד אחר. וגם דוקא היכא דמרוצה לבסוף]. רק בדעת הבעל לחוד. ומשו"ה לא נתגרע מינוי השליחות דידה משום דאיהי לא מצי' למיעבד. וכבר הוכחתי לעיל מריש האיש מקדש דלענין מינוי השליחות בגט. הבעל ואשתו שוין הם. היא, מפני שהורע כחה ושלוחה ביותר גם לאחר מינוי השליחות. והוא, מפני שנתיפה כחו בעילוי יתירא דיכול לגרשה בע"כ

וידעתי שיש עדיין להתעקש בזה. אולם מצד הסברא נראה לישב כן דברי רבותינו הקדמונים נ"ע. אולם כל זה כתבתי לרווחא דמילתא במקום אחר. אבל בנ"ד כבר נעשה הדבר עצהיו"ט לכתחילה. וכבר מבואר הדבר דבנשתטית התיר רגמ"ה עצמו ע"י היתר מאה רבנים. ואין פוצה פה ומצפצף לחלוק בזה. כמש"כ בתשוב' צ"צ (סי' ס"ז) שנתפשטה הוראה זו בכל תפוצות אחב"י. וידעתי שזהו כתשע שנים שאינו יכול לדור אתה מפני שטותה. והוא עני ואביון שאין בידו כמעט על הוצאות הדרך גם על פרסה אחת, לכן במטותא מינייהו דרבנים המאה"ג והגאונים. והרבנים המופלגים שליט"א אשר הגיעו להוראה, הן ממופלגים דפ"ק והן מכל מקום מושבותם, אשר יצעדו מצעדיו שמה שיסכימו ויבואו עה"ח, כי הוא מצוה רבה וגדולה עד מאד להתירו מכבלי עיגון על לא דבר, שאין בזה שום חשש חומרא שבעולם, ואם גם בזה יהיו נחבאים אל הכלים, וייראו לנפשם מגשת אליו, ידעו שעל כן תפוג תורה ויצא משפט מעוקל ח"ו, שקלו נא היטב במאזני המשקל, את מקרא מלא שכתוב בבני עלי ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד הכי יעלה על הדעת שנעשה כן במקום המשכן. וכבר אמרו חז"ל מפני שהשהו את קניהם מעלה עליהם וכו'. אע"ג שמותרות לבעליהן בלא זה. מ"מ כיון שכבר נהגו הנשים בכך. גדלה עונם מנשוא. מכ"ש באיש הרך בשנים כזה. שבלתי איפשרי להנשא זולת זה. לכן שאלתי שטוחה מאת גדולי זמנינו שיחיו, ומן הרבנים המופלגים בתורה וביראה והחריפים ובקיאים נ"י, לבל יעצרוהו ולבל יכחדו פרי עטם מבואם עה"ח. והן מגדולי זמננו שליט"א אינני צריך לבקש כזאת. רק להודיעם גודל הכרחי של העני הזה. אך לאשר ידעתי שכמה מופלגים חו"ב נמנעים מזה, והוא בעיני לפלא כי מצוה גדולה ויקרה שאין בו חסרון כיס. ולזכות גברא ערטילאי כזה עדי נצח. ואז כשיושלם המנין הנני גם אני מן המתירים את חדר"ג מאה"ג כרצונו וכרצון כל הגדולים הבאים אחריו: פ"ק קוטנא יום א' י"א תמוז תרי"ג. הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זללה"ה

ו ובההיא ענינא יש להעתיק כה עוד איזה הערות. לכאורה נראה דהיכא דהורע כחו בעצם הדבר, דלא מצי למיעבד לפנינו. אע"ג דלקושטא קמי' שמיא איתא ממנ"פ. או דמצי למיעבדיה. או דלא צריך גם לשליחותא דידיה. איפשר לומר. דדמי להאי דפסק הרמב"ם (פ"ח מה' עירובין) במניח שני עירובין לשני ימים טובים של גליות. דבעינן שיהיה איפשר לו להגיע ביום הראשון למקום העירוב של יום השני. וכן פסקינן בש"ע או"ח (סוף סי' תי"ו). הרי אע"ג דאיכא ממנ"פ. מכל מקום כיון דבעי' סעודה הראויה מבעוד יום לא מהני. כמ"ש הרב המגיד מובא במג"א שם. ואם כן איפשר לומר דהכא נמי, כיון דבעינן דמצי למיעבד. בעינן נמי דמצי למיעבד לפנינו. ואם נאמר כן. יקשה לן במאי דפסקינן בשני יוסף ב"ש דכותבין הרשאה זה לזה. כדאי' ב"ב (דף קע"ג ע"א) וברשב"ם שם ד"ה ותנא. ובשו"ע חו"מ (סי' מ"ט סעיף ז' ברמ"א סוף הסעיף), הלא קייל"ן בהרשאה דשליח שויי', בב"ק (דף ע' ע"א), והלא איהו לא מצי למיעבד וכן בבכורות (דף מ"ט) גבי מת אחד מהן בתוך שלשים. דמוקמינן בבא בהרשאה. אלא ודאי נראה דהיכא דאיתא בדרך ממנ"פ קמי' שמיא. מצי למיעבד נמי ע"י שליח. וטעמו של דבר. שהרי ביבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דאין מוציאין שלהן מידם. לדעת הירושלמי מובא בתוס' ד"ה וא"מ. דאפי' היכא דאיכא ספיקא לחוד מצי למיעבד שליח. דדמי לחולה וזקן. וא"כ מסתברא דגם לדעת רש"י שם שחולק בזה. ועיין במש"ל פ"ט מ"ה אישות הל' ו' ד"ה ודע). זהו היכא דליכא אלא ספיקא לחוד. אבל היכא דאיתא בתורת ממנ"פ גם רש"י מודה דמצי למיעבד שליח. לכן ניחא גבי שני יב"ש. דמהני הרשאה אפי' לדעת רש"י משום דשייך בזה ממ"נ. דאם ממונא דידיה הוא. הרי לקושטא יכול להוציאו בדיינים. ואם דחבירו הוא אינו צריך להרשאה דידיה. עוד י"ל גבי ב' יב"ש לדעת רש"י. כיון ששניהם יחד יכולים לתובעו וקצת תימא על תוס' בכורות (דף מ"ט) שם בד"ה ה"מ שנסתבכו בזה לחד תירוצא שם. והדבר מבואר להדיא בתוספתא ס"פ המניח ששניהם יחד יכולין לתובעו. [וע' במג"א שם על התוספתא]

ז איברא נראה שאם הספק בין שלשה יוסף ב"ש והשלישי ליתא בעיר אתם, שאין אחד מהם יכול להרשות לשני. על מנת להקנות לשלישי בהרשאה, משום דמכל מקום אית ביה משום גדר הקנאה. וכל היכא דלא קנה איהו תו לא מצי להקנות לאידך. אע"ג שאמר לו בפירוש קני ע"מ להקנות כדאי' להדיא בעירובין [ד' ע' ע"א] ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו ל"ל לא צריכא דאמרי קני ע"מ להקנות [ועיי"ש ברש"י ריש ע"א ד"ה לא צריכא ובשו"ע סוף סי' ש"פ] ואע"ג דשליח שוייה. מ"מ כיון דתיקנו בדרך הקנאה. פשיטא דבעינן שיהיה הענין נשלם בדרך הקנאה

ח ואגב גררא נפרש דברי תוס' בכורות (דף מ"ט] בד"ה ה"מ מה שתירצו דאיירי שפדה בקרקע וכמ"ד פודין בקרקעות. ולכאורה דבריהם תמוהים. דממנ"פ אם בעינן שיהיה ברשותו גם קודם כתיבת הרשאה כדי שיהיה ברשותו בשעת כתיבת הרשאה. ואם כן גם כשפדאו בקרקע לא מהני מידי שגם בקרקע כל כמה שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדישו. כדאיתא להדיא בריש ב"מ גבי מסותא (דף ז']. ואי אמרת דלא בעינן רק שיהיה הרשות והקנין באין כאחד. וכיון דלאחר כתיבת הרשאה יכול להוציאו. שפיר מועיל הרשאה כזאת. אם כן גם במטלטלין מהני הרשאה. כיון דלאחר כתיבת הרשאה יהיו ברשותו. ולמה דחקו לאוקמי כמאן דאמר פודין בקרקעות דאטו ברשיעי עסקינן שגם לאחר כתיבת הרשאה עודנו לא ירצה להחזיר את שאינו שלו. שהרי מבואר להדיא בתוס' ב"ק [ד' ע'] סוף ד"ה אמטלטלין דאיירי שלא נתנם ע"מ להוציאם דאם לא כן אין בנו פדוי. ולישב תמיהה זאת נראה. דבכל מטלטלין שיצאו פעם אחת מרשות בעלים הראשונים. שוב בלתי איפשרי לאהדורי ולאוקמי ברשותן ממילא, עד שיתרצה בפירוש מי שעודנו ברשותו לאהדורי ולאוקמי ברשות הבעלים. כדאיתא בב"ק [ד' ק"ד ע"א] אלא אמר רבא שאני מתני' וכו' ואודי ליה וכו' הוי גבי' פקדון עד דאתי