זית רענן חלק ב פט

ב ובעיקרא דמילתא לדינא נראה. דהרי הדבר מוכרת לאוקימתא ראשונה ביבמות [דף ס"א] דלא מחלקי' לר"ש בין מגע ומשא לטומאת אהל. בע"כ צ"ל דבאחת משתים מודה ר"ש. או בקבר דלפני הדבור. כמ"ש תוס' נדה דף ע' ע"ב] או משום דאבותינו ואמותינו שאני כאשר יתבאר. ואין לומר דלאחר שחידשו התוס' בבא בתרא (דף נ"ח] דשאני אברהם דכתיב בי' האדם דדוקא אברהם וזרעו אבל לא האמהות. דא"כ הא קיי"ל דהולד כמותה. וא"כ היה צריך יוסף לגרור אחרי אמו והוה ליה דין ב"נ א"כ גם לרבינא מהיכא תיתי נעשה פלוגתא חדשה ביניהם בזה וחילי דידי שהרי הלכה מרווחת בפ"א דכלים דטמא מת מותר במחנה לויה. ואיתא שם בתוספתא מובא בפסחים [דף ס"ז ע"א] ובסוטה דף כ' ע"ב] ולא עוד אלא אפי' מת עצמו שנא' ויקח משה את עצמות יוסף עמו. ומאי ראיה מיוסף שהיה לפני מתן תורה. אלא משום דאבותינו המצויינים יצאו מכלל ב"נ לגמרי ועיין נדה (דף נ"ז] ד"ה ובנה א"צ שדחקו לתרץ לר"ש אליבא דאוקימתא דמעיקרא. ועי' נזיר (דף נ"ד] ד"ה או בקבר שתירצו שם דסוגיא דהתם אזדא לאוקימתא ראשונה ודלא כרבינא]. וכיון שכן גם לרבינא דפסקי' כוותיה לא נדה מזה

עוד יש להביא ראיה דאפי' לר"ש בן נח שלפני הדבור מטמא באהל וכדברי תוס' נדה [דף ע'] מדאמרינן בזבחים [דף קי"ג ע"א] דדייקינן מקרא דארץ לא מטוהרה דפליגי ביה ר"י ור"ל. דחד נקט לה בלשון תימה וחד נקט לה בפשטא ובין למר ובין למר מטמאי מתי דור המבול (ועיין רש"י שם ד"ה ר"ל דנקט דנשקעו מתי המבול ומטמאת הארץ משום אהל המת]. וא"כ לא מיבעיא לאידך אוקימתא דיבמות דלא מחלקי בין טומאת מגע ומשא לאהל בע"כ צריכין לחלק אליבא דר"ש בין שלפני הדבור לאחר הדבור דאל"כ איך יפרש ר"ש האי קרא דארץ לא מטוהרה, ולאחר דחזינן דיש לחלק בין לפני הדבור לאחר הדבור. א"כ י"ל דאפי' לאוקימתא דרבינא נמי יש לחלק הכי דמהיכא תיתי להשוות ביניהם פלוגתא חדשה וגם לרבינא יש קצת הוכחה דלפני הדבור שאני לפי' רש"י שם. גם נראה כדמות ראיה מב"מ (דף פ"ז] שרה אמנו פרסה נדה באותו היום. ואם בטומאת מגע דינם כב"נ גם בטומאת נדה נימא כן

ג גם מה שתלו עצמן בשריותא דקברי צדיקים אינו מטמא כמאמר אליהו שנתעסק בקבורת ר"ע. נלע"ד פשוט דזה לא הוי רק בשעת קבורה ומשום כבודו. דומי' דנשיא דהכל מטמאין לו [וכן מבואר בתוס' כתובות דף ק"ג ע"ב] (ואח"כ ראיתי שכתב כן בבתי כהונה). משא"כ לאחר קבורה לא מצינו בזה משום כבוד המת. דהרי קרובים רשאי' לטמא א"ע. ואפ"ה לא הותרו רק עד סתימת הגולל כמ"ש בש"ע י"ד [סי' שע"ג ס"ו] ותו לא. ואין לומר דאפי' היכא דאיכא רק קצת כבוד המת עדיפי כבודן של צדיקים יותר מקרובים דשרינן אפי' אחר קבורה. דא"כ תיקשי היאך דייק התוספתא הנ"ל דטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה מארונו של יוסף דילמא שאני יוסף משום כבודן של צדיקים ה"נ נימא דדחינן לאו דלא יבא אל המחנה. א"ו דליכא בזה שום צד היתר משום כבוד קצת. ובראיה זו יש להעיר ג"כ ע"ד הרב בתי כהונה [בית, דין, סי' כ"ג] דמביא ראיה מההיא דסוכה [דף כ"ה] דמישאל ואלצפן נטמאו בנדב ואביהוא או נושאי ארונו של יוסף. הרי בין למר בין למר מטמאי. ואמר ע"ז אין ה"נ דמטמאי רק משום כבודן מותר לטמאות. וא"כ הדרא קו' לדוכתא דאם איתא דמותר לטמאות היכי דייק הש"ס מיוסף דמת מותר ליכנס למחנה לויה דילמא שאני יוסף דכי היכי דמותר לטמאות לו משום כבודו. ה"נ מותר להכניסו במחנה לויה

ד וגם אין לדון ולהתיר מהא דאי' ברכות [דף י"ט] מדלגין היינו ע"ג ארונות משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח. חדא דנראה דמנהג אבותינו היה ודאי לקבור בלא ארון משום דעיקר מצוה לטמון בעפר כדאי' ברמב"ם פ"ד מה' אבל. וקצת ראיה לזה דלא מצינו ארון בתורה רק גבי יוסף ס"פ ויחי (ועיין בחסד לאברהם מעיין רביעי נהר מ"ו]. ועוד דודאי ברוב השנים הללו כבר נרקב וכלה הארון ונפל העפר ע"ג המת ותו ליכא פותח טפח. וכ"כ בבתי כהונה

ה ובדברי ראב"ד נראה דמודה דאסור מדאורייתא גם בזמן דליכא אפר פרה אדומה. וכמ"ש הדגול מרבבה. שהרי הלכה מרווחת גם בזמן הזה דאבידה בבית הקברות והוא כהן שצריך להתעלם. ואי אמרת שהוא מדרבנן לבד. איך נדחה דאוריי' מפני דרבנן. אע"ג דגבי שופר אין עוברין עליו את התחום, שאני שבות שבת דחמירא משום דעיקרו בסקילה. כדאיתא סוכה (דף ט"ז ע"ב] עד כאן לא קאמר ר"י הכא אלא בסוכה דמ"ע אבל שבת דאיסור סקילה וכו', והתם שבות בעלמא הוא. הרי דשבות דשבת חמיר ממצות עשה דאורייתא. ועיין כתובות (דף ע' ע"ב] בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי שאר איסורים דשבת. אע"ג דבשבת הוי שבות דשבות דמלאכה שא"צ לגופה ואמירה לנכרי ואפ"ה דוקא משום הפסד דליקה התירו, ובנדרים התירו אע"ג דנוגע בגררא דאורייתא. ואין לומר דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת. זהו היכא דמתחלה עשאוהו נגד דאורייתא. משא"כ היכא דנתגלגל אחר כך דהם לא עשו רק להחמיר עליו בעלמא. אבל לא להקל עליו היכא דנוגע לדבר דאורייתא. וכאשר כתבתי כן בזית רענן ח"ר בזה]

לכן נלפע"ד דיש באיסור כהנים ללכת על קבורת רחל אמנו איסור דאורייתא בלא שום צד היתר: ידידו לנצח הק' משה יהודה ליב חלק אבן העזר סימן כז בדיני אישות

א על דברת האיש המוכ"ז אשר נשאלתי מאת האב"ד דעירו. אשר נשתטה אשתו זה כתשע שנים. והוא עודנו רך בשנים וכבר מלתי אמורה בזה. בזית רענן חלק ראשון (דף קס"ג], ועתה הודיעני הרב האב"ד נ"י. שכבר השליש דמי טו"ה של כתובתה אצלו וגם השליש גט פטורין כדת מו"י, גם עשה לפי חוקי הממשלה. וגם חילוף בחת"י על סך שני מאות רו"כ על תנאי שיכתוב לה גט מחדש בעת שתחזור לדעתה, קיצור הדבר לא חסר כל בה מן החומרות שכבר יצאו מן הגאון הצדיק בעל נוב"י [מהד"ק סי' ג']. וגם בעובדא דידן לא נשתטית כל כך עד שאינה יודעת לשמור את גיטה וגם אינה בכלל משלחת וחוזרת. רק משום גרירה אינו יכול לגרשה. ולדעת רוב הפוסקים אם נתגרשה מגורשת כמבואר באה"ע ] סי' קי"ט סעיף ו'] ובב"ש שם ס"ק י'] שהוא רק מחומרא דרבנן לחוד. כדאיתא בירוש' מובא בתוס' קידושין [דף מ"ג]. ונמצא דבנ"ד לא שייך קושי' ההגה"ה במש"ל בפ"ו מה"ג ה"ג [וכן כתב בספר בית אברהם]. גם לפי מש"כ בס' מחנה אפרים על קושיית העולם דחרשת שהשיאה אביה דיוצאת בגט גיטין דף נ"ה ע"א] והא בעינן ויצאה והיתה שם דף פ"ה ע"א] ותירץ כיון דאפשר ברפואות תעלה דמיא לקטנה דאתיא לכלל הוי' וכיון שכן לדעתו גם בנשתטה לית לן משום כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. כיון דאתיא ממילא. כמש"כ במש"ל (פ"ד מה' אישות ה' י"ז). איברא לכאורה נראה להיפוך, עיין ב"ק דף ק"י ע"א) שגם בחולה לא מצי למשוי שליח לאכילת קדשים משום דאיהו לא מצי לאכול דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. אך אין זה ראיה. דהתם לא מצי למשוי שליח בימי חליו אבל לאחר שיתרפא מצי למיעבד שליח כיון דסמיה בידן ורוב חולים עתידים להתרפא יותר מחרש ושוטה. והא דנותנים לאנשי משמר משום דאי איפשר להמתין באכילת קדשים עד שיתרפא ואין לומר דאע"ג שבידו להתרפאות