זית רענן חלק ב פז

מדרבנן משום מנומר וזהו טעמא דרבנן דסברי דאין השם מן המובחר ותו ליכא ספיקא דילמא נתקדש מעיקרא דמ"מ כשהעביר הקולמוס מיפסל משום מנומר יעוי"ש. ולפענ"ד מנ"ל לחלק בזה בין אזכרות לשאר תיבות שבס"ת דלא מיפסלו בהעברת הקולמוס משום מנומר רק בג' וד' בעמוד א'. גם מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בזה בין ר"י לרבנן דלר"י לית ליה משום מנומר באזכרה א' ולרבנן אית להו, ועיין בזי"ר חלק ראשון (חלק יו"ד ה"ב סי' ג' אות ט') שהבאתי ראיה ברורה לזה מדברי טור יו"ד (סי' רע"ו) עי"ש. לכן נראה דגם לרבנן לא מיפסל משום מנומר רק לכתחילה משום דמתחילה נכתב שלא לשם קדושת אזכרות ואית ליה תקנתא דעדיף מיניה ע"י מחיקה ואולי גם דעת המחבר כן שם. ועיקר טעמא משום דאית ליה תקנתא דעדיפא מיניה שהמציא שם בתשו' זו

סיומא דמילתא היכא דאיפשר לסלק היריעה ולכתוב מחדש. אזי הדבר חובה להשתדל ולהתאמץ בזה. שכבר אמרו ר' יוחנן וריש לקיש בהאי שמעתא דגיטין (דף י"ט ע"א) וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אולם היכא דלא איפשר כלל. יש לסמוך בשעת הדחק להכשירו לקרות בו בכל שבתות השנה, רק בפרשת זכור וגם בפ' פרה שהם מדאורייתא לכמה פוסקים (עיין במג"א סי' תרפ"ה) לא יקראו בו עד שיחזרו על יריעה אחרת: יום י"ב אלול תרי"ד לפ"ק קוטנא ידידו הדו"ש הק' משה יהודה ליב. סימן כה בדיני מעשר שני בעזה"י פה עיה"ק ירושלים תובב"א להרב הגדול מוהר"ר שמואל העלער נ"י בצפת עיה"ק תובב"א, בדבר מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ונוהגים לחלל אותו על פרוטה

, א והנה ראיתי שעל דבר אמת התיצב מעכ"ת. והדין דין אמת כאשר כתב בראשונה שפחות מש"פ לא נתפס פדיונו. ומן הנכון לאבד את המעשר במקום שלא יהי' למכשול ולפוקה. או על מטבע גדולה אשר כבר חולל עליו לפחות מש"פ כאשר כתב מעכ"ת. כי עלי (פארעס) אפי' על כו"כ לא נתפס הפדיון כלל. כיון שכל א' וא' אין בו כסף כשיעור פרוטה. דינם כאסימון וכן מבואר ברמב"ם (בפ"ד מה' מע"ש ה"ט) עיי"ש בכ"מ, ומבואר בירושלמי בפ"ז שם. גם מה שכתב כת"ר להמציא לדעת הראב"ד וסייעתו. דמע"ש שאין בו ש"פ. או למ"ד שאין בחומשו שוה פרוטה (בב"מ דף נ"ג ע"ב) הוא מדרבנן. והסביר טעמם ונימוקם עפ"י דברי תוס' מכות (דף י"ט) בד"ה אומר. נכון הוא וראויים למי שאמרם ונהנתי בזה

איברא מה שכתב דרמב"ם ס"ל בין למ"ד שאין בו ש"פ ובין למ"ד שאין בחומשו ש"פ. הוא שאינו מוסיף חומש. מגזירה שוה זו לא ידענו. הגם שהרמב"ם פי' כן למ"ד שאין בחומשו. ופוסק כן (בפ"ה מה' מע"ש ה"ד). אבל למ"ד שאין בו. אין מן ההכרח לומר כן. ואדרבא מסתברא לפרש כפשוטו. או כפירש"י ותוס' שם שלא נתפס פדיונו. או כפי' הראב"ד שמעשר עצמו שאין בו ש"פ לא חייל מדאורייתא. וכן הוא להדיא בתוס' ב"מ (דף נ"ג ע"ב) ד"ה אין בו

ועיי"ש שהקשו דטפי הו"ל למידרש דאינו מוסיף חומש. וצריך ביאור קצת דמנא להו להקשות דילמא לקושטא כן. וכאשר פסק הרמב"ם לדינא. וצ"ל דקשה להו דא"כ אמאי אמר הוא וחומשו כקושיית ריטב"א ותירוצו שם שהוא מדרבנן. כיון דלא איכפת ליה ואינו מפסיד כלום אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ודברי ריטב"א אחד הם. ובראשונה קיצר דבריו. ומרמז על מה שכתב אח"ז. וכתב שם ומדרבנן הוא דקאמר. כוונתו ג"כ בתיבת דקאמר. הוא כיון שאינו מפסיד מחדש רק אמירתו לבד. שהרי מחללו על מעות הראשונות שכבר חילל עליהם. לכן אומר הוא וחומשו. וזה פשוט

ב ומה שתמה על שלא הביא הרמב"ם כלל דין מע"ש שאין בו ש"פ ומשו"ה עלה ע"ד מעכ"ת. דאולי ס"ל להרמב"ם שיכול לחלל על פרוטה שלימה. והאריך קצת בזה. לא נראה לפע"ד. שהרי מבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ו) וז"ל הפודה מע"ש ביותר על דמיה לא נתפסה התוספת למעשר עכ"ל. ועיי"ש בכ"מ וכ"ה להדיא בירושלמי ואף דכמה פוסקים בש"מ שם דסברי. דכשם דאיתא במע"ש שוה מאה שחילל על פרוטה מחולל כן נמי להיפוך. זהו היכא שחייל מיהת על ש"פ. כיון דחייל מדינא על ש"פ שהוא כסף של תורה חייל נמי על כולו דאין אונאה להקדש. אבל על פחות מש"פ דלא חייל כלל פדיונו. לא נתפשטה גם על כל כסף שבעולם. דוגמא לזה האומר רגלה של זו עולה כולה עולה. והאומר קרנה של זו עולה לא חייל כלל

ובעיקר הדבר בדין מע"ש שאין בו ש"פ. נראה, דנלמד ממה שכ' הרמב"ם (פ"ח שם ה' י"ד) וז"ל המניח דינר של מעשר להיות אוכל כנגדו והולך כיון שאכל עליו עד שלא נשאר ממנו אלא פחות מפרוטה יצא לחולין, בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי אין יוצא לחולין עד שישאר ממנו פחות מש"פ אחר שמוסיפין את החומש. כגון שנשאר ממנו פחות מד' חומשי פרוטה עכ"ל. והיא משנה מפורשת בפ"ד דמעשר שני. ואם בסוף הקדש של מע"ש דינו כך. מכש"כ בתחילתו שסוף דינו של הקדש חמור לעולם יותר מתחילתו [עיין עירובין (דף ל"ו ע"א) ככר זה היום חול ולמחר קדש]. הגם דבסוף הקדש בעינן שיהיה פחות מד' חומשי פרוטה. והכא בתחלת הקדש אפי' בפחות מש"פ כל דהו, נמי. זהו דתחילתו שאני שאין בו דין חומש כלל כ"ז שאין בחומשו ש"פ לדעת רמב"ם. וגם בלתי איפשר ליתן יותר משוויו כאשר פסק בפ"ה. וכמש"ל

עיין ערכין (דף כ"ז) באחד שהקדיש שדהו מפני רעתה פלוגתא דר' יוסי ורבנן. ובתוס' ד"ה ר"י יעויין שם. הרי להדיא דפליגי דפלוגתא דאמוראי בסוגיא דפ' הזהב. (וצ"ע מדוע לא אמרו לימא כתנאי]. סוף דבר הכל נשמע כיון דפסקינן כרבנן. ממילא פסקינן כר"ל דאין בחומשו גם מפרק הזהב (דף נ"ה ע"א) דהקשה הגמ' ניתני מעשר בפרוטה ובתוס' שם ד"ה כמאן דאמר אין וכו' דלמ"ד אין בו קשיא. ונתיישב קו' מדוע לא פסקו הפוסקים כר' יוחנן, כיון דסתמא דגמ' מתרץ כמ"ד אין בחומשו וכרבנן דערכין

ועיין בלח"מ (פ"ה מה' ערכין ה"א בסוף הדבור) שהקשה על הרמב"ם דפסק דצריך לפדות בכדי שיהיה בחומשו ש"פ. ושם גבי מעשר לא משמע כן. ולדברינו הנ"ל ניחא. דגבי הקדש שאני בפרט זה כיון שנתפס הפדיון ביותר משוויו. לכן כפינן ליה שיפדה בה' פרוטות אפי' כשאינו ש"פ. אבל במעשר שאינו נתפס על יותר משוויו כמש"ל תו לא יועיל הכפיי' בזה. ומשו"ה אמרינן דאינו מוסיף חומש כשאין בחומשו ש"פ, ובתרווייהו בעינן שיהיה בחומשו ש"פ והא כדאיתא והא כדאיתא

ג עיין גיטין (דף י"ב ע"א) בתוס' ד"ה פחות. ותוכן הדברים דרש"י ותוס' פליגי אם הקדש חל על פחות מש"פ. והקשו על רש"י דא"כ ליתני שש פרוטות. ולכאורה קשיא מדוע לא הקשו ממתני' דערכין הנ"ל שהקדיש שדהו מפני רעתה דהיתה ההוצאה יתר על השבח וכפירש"י שם]. דלא שוויי' כלל. ואפשר לומר דשאני התם שהיתה השדה שלו מתחלה וכפינן ליה לפדותו בה' פרוטות הוי כאילו הקדיש מתחלה ש"פ וכעין דמצינו ברמב"ם (פ"ז מה' ערכין ה' י"ד ט"ו) גבי המקדיש שדהו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח דפודין אותו בדינר ואינו גובה מן ההקדש משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. אבל פודין בדינר אע"ג דשוה הרבה. משום דדמי כאילו אינו שוה אלא דינר כיון דס"ס יגבו מן הלוקח כמש"כ הרמב"ם שם מילתא בטעמא. וה"נ אמרינן להיפוך, אע"ג דבעצמותו אינו שוה כלום. כיון דכפינן לבעלים לפדותו, ה"ז דומה כאילו היה ש"פ בשעה שהקדיש. אבל גבי עבד שהקדישו הבעלים את ידיו דבשעת הקדש עודנו לא היה מלאכתו ברשות בעלים. פשיטא דלא כפינן ליה. שהרי לא ניתן דין כפייה רק על הבעלים. וכיון שלא היתה שלו מעולם אין בו דין כפייה כלל

ואין להקשות מן מעשר שני עצמו דיש בו קדושת מעשר גם בפחות מש"פ לדעת רש"י ותוס' מדאורייתא. ויקשה לדעת רש"י דהקדש אין חל על פחות מש"פ, דשאני מעשר דקדושה הבאה מאיליה, כדאיתא בכמה דוכתי קדושה הבאה מאיליה שאני

גם אין להקשות לדעת תוס' דסברי דיכול להקדיש פחות מש"פ מן