זית רענן חלק ב פו

ארנונא. וא"כ לכאורה יש לפקפק על מ"ש דדברי כה"ג ל"ש כאן דזה אינו דהתם לא התירו אלא משום מסים וארנוניות כמ"ש הרע"ב ותוס' (ריש דף כ"ו) שם אבל במדינתנו דל"ש טעם זה פשיטא שאין לסלק זכות רבים משום חשש מניעת ריוח שלהם

יב אולם נראה לפענ"ד להקל מצד אחר. דאע"ג שפשטה בכל הציבור ויכולין לעמוד בו משעה שהתקינו והלאה מ"מ יש לו היתר ע"י ב"ד הקטן מהם. והוא שאין תקנה הזאת כשאר תקנות שכל אחד אינו נקשר בחבירו שגם אם יעברו רובם מ"מ המיעוט יכולין לעמוד באיסורן שקבלו עליהם. אבל בנידון זה שבאם יעברו רק מיעוטא דמינכר שוב אין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם שהרי המה יקנו את כולם ורוב הציבור יעמדו בלא יין לקידושא ואבדלתא. והיכא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו גם לדעת התוס' מהני היתר אפי' ע"י ב"ד הקטן. וא"ל דזה דמי לנולד ואין פותחין בנולד, חדא שבעוה"ר בדורנו שכיח טובא שהמיעוט יפרקו עולם מכיוצא בזה. בפרט ע"י הסתת הסרסורים שיאמרו שכבר עברו הגדולים מהם. וכל מידי דשכיח יצא מכלל נולד, עיין נדרים (דף כ"ג ע"א) א"ל האי לאו נולד הוא וכו' שם (דף ס"ד ע"ב). ר"ן בשם הירושלמי ועניות לאו נולד הוא אר"ז העניות מצוי

יג עיין ב"ק [דף קט"ז] בתוס' ד"ה אדעתיה וז"ל ל"ד וכו'. ודבריהם בתירוצם מרפסין איגרא. ובימי חורפי פירשתי דבריהם וקלסוהו רבנן. שהר"ן פי' בכ"ד דכל היתר נדרים ע"י פו"ח משום דמשוי להו כנדרי טעות ומ"מ צריכין לשאלה כיון דלא מוכח כ"כ מגוף הנדר עצמו. והשתא כיון דאין פותחין בנולד הרי דכל דבר הנולד לא משוי ליה כטעותא למפרע. ומש"ה גבי רב ספרא דשדר ליה חמרא ולא אכלי' משום שכבר היה שבע ונמצא שהפקירו בטעות למפרע דאיגלאי מילתא למפרע שהיה שבע גם בשעה שהשליכו לפניו אבל המציל מן הארי דנולד הוא לא משוי ליה כטעותא למפרע דכל היוצא מהיקש הטבעי לכ"ע ל"א איגלאי מילתא למפרע. ודבר שיש בו סי' יוכיח דלא הוי יאוש למפרע לכ"ע בריש פ' אלו מציאות]

יד ולאחר כל הפרטים שביארנו עד כה נלפע"ד ברור לדינא שאין להקל בזה רק מכאן ולהבא ע"י היתר ב"ד של ג'. שגם אם ימצא מי שיתעקש במ"ש באות א'] דלדעת תוס' אפי' בתלתא לריעותא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ולא פשטה וגם ליכא סייג אפ"ה צריכין היתר ב"ד כל דהו. ויאחז דבריהם בפשטא והוא דדוקא בדלא פשטה לחוד הוא שכתבו כן אבל בדבר דאיכא ת"ל בהדי הדדי לא מ"מ בנ"ד ליכא ת"ל כיון שפשטה ושוב לא נשאר פוצה פה רק דאולי כיון שנסתיים מילתא שפרצו מיעוטא דמינכר שוב אין רוב הציבור יכולין לעמוד בו וכמ"ש [באות י"ב]. וזה עדיף מלא פשטה וא"צ היתר כלל, זה לא ניתן להאמר שהרי מבואר בגמרא דאפי' היכא שבשעת הגזירה לא היה רוב הציבור יכולין לעמוד בו דינו שוה ללא פשטה עיי"ש דף ל"ו סוף ע"א] ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשטה וכו' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג וכו' שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בו. ועיין גיטין [דף ל"ו] בתד"ה אלא במסקנת דבריהם לאחר שהביאו מירושלמי דגבי שמן היה רוב הציבור יכולין לעמוד בו רק דלא פשטה וכיון שסמכו רבותינו ללמוד דינו דל"פ מן שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו ש"מ דלא עדיף מלא פשטה וכיון דבלא פשטה כתבו להדיא דצריכין להיתר ב"ד ש"מ דה"ה באין רוב הציבור יכולין לעמוד בו

כן נראה לפענ"ד ברור וכל מעיין שישפוט בצדק יודה לדברינו. וכל הרוצה להשיב יבוא וישיב ויכתוב אלי ויראה בעצמו אם ניתן לכתוב אם לא. ואם יהיה ממש בדבריו אודה על האמת ולא אבוש. פה קרתא דשופריי' ירושלים עיר הקדש יום ד' י' מרחשון חי"ל. הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זלה"ה

אח"ז כתב חכם אחד משם להתעצם על זה שאינו צריך התרה כלל וכתב דלהכי תקע עצמו להלכה להתיר לעצמו ולסיעת מרחמוהי, משום דמתחילה היה בקיבוץ יחד עשרה תלמידי חכמים. וגם הוא עצמו היה בתוך הוועד. והסכימו כולם לעשות איסור לבל ליתן יותר מן המקחים שקצבו. וענה הוא שצריכין לחקור מקדם על המקחים אצל הבקיאים בזה. כי אולי גרעו או הוסיפו. והנה שני החכמים שטרחו בזה לשם שמים לבל להפסיד ממונן של ישראל חקרו היטב אח"כ אצל הבקיאים בזה. ואמרו שיכולים לעמוד בזה השער. ועל סמך זה כתבו כתב איסור וציוו להכריז בבתי כנסיות ובתי מדרשות על סמך שכבר הסכימו כולם על האיסור הזה. ודעת החכם הנ"ל כיון שכבר בטל הוועד הראשון היה מן הדין שיתקבצו יחד מחדש ושלא כדין עשו שציוו להכריז מדעתם

אבל טעמם של הב' רבנים הנ"ל כיון שכבר הוסכם מתחילה ולא הי' חסר אלא לידיעת המקחים וכיון שנתברר אזי ממילא הוועד הראשון כדקאי קאי

והשבתי לו דיותר מזה מצינו להדיא דבדבר דלא הוי אלא גילוי מילתא לא נתבטל וועד הראשון. עיין כתובות (דף כ"ב ע"א] גבי שלשה שישבו לקיים את השטר. וחתמו שנים מהם ועד שלא חתם השלישי קראו עירעור על השלישי שהוא גזלן עפ"י עדים ובאו עדים והכחישום. שכיון דבדינא מוקמינן על חזקת כשרות לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא ולא נתבטל וועד המושב. מכל שכן בנידון דידן שהוא רק ידיעה בעלמא. דלא נתבטלה בזה וועד הראשון ועיין בתוס' שם ד"ה תרי ותרי בפירוש ר"ח: סימן כד בדיני ס"ת ע"ד אשר שאל בסופר שכתב את השם בכוונה לחוד לשם קדושה ולא הוציא בשפתיו

א הן ידוע לכל מעיין בצדק דאנן פסקינן כרב חסדא גיטין דף כ'] דכתב עליון אינו כתב אפי' היכא דעלויי עלייה בכתיבה שניה. עיין בש"ע אבן העזר (סי' קל"א סעיף ה'] וב"ש שם. איברא בעיקר הדבר סמכתי על כ"ת שכ' שהוא שעת הדחק וצורך גדול והירוס לדבר מצוה נוכל לסמוך ולהתיר ע"י שיעבור בקולמוס לשם קדושת השם משום ספק ספיקא. חדא דילמא די בכוונה לחוד. ואינו צריך לומר בשפתיו. וכן נראה להדיא דעת הרמב"ם פרק א' מהלכות תפלין הלכה ט"ו. עוד שם פרק י' הלכה א' אות י"א יעוי"ש היטב ואם תמצא לומר דצריך לומר בפירוש. דילמא הלכה כרב אחא בר יעקב בגיטין שם. והוא דעת הר"ח מובא ברשב"א שם דף כ' ע"א ד"ה ולענין ובש"ע אה"ע סי' קנ"א סעיף ה' בשם י"א] דפוסק כן דגם רבנן לא פסלו אלא רק לכתחילה משום דכתיב זה אלי ואנוהו אבל בעלמא בדיעבד כגון היכא דלא איפשר בתקנתא אחריתי סברי רבנן דהיכא דעלויי עלייה בכתב השני כגון שבכתב הראשון לא כתב לשמה והעביר עליו הקולמוס לשמה אזי כתב עליון הוי כתב. ודוקא התם בכתב יהודה משום דאית ליה תקנתא אחריתי למחוק את השם לגמרי כדאיתא להדיא במס' סופרים פרק ה' הלכה ג'] כיון דנתכוין לכתוב תיבה אחרת לגמרי. אבל היכא שכתב את השם בלא כוונה דמ"מ אסור למוחקו. כמו שכתבתי בזי"ר חלק ראשון [י"ד סי' ג' אות ח'] בשם תשובת חוות יאיר וס' בני יונה. אזי לרב אחא בר יעקב גם אליבא דרבנן מעביר בקולמוס ומקדשו

וסמכתי להתיר משום דהוי ס"ס. ובפרט שכמעט מכל הפוסקים משמע דמספקא להו להלכה בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו בקולמוס לשמה, רק הרמב"ם ז"ל הוא מראש המורים בזה דאינו גט כלל. דפוסק לגמרי כרב חסדא דכתב עליון אינו כתב כלל (בפרק ג' מה' גירושין הלכה ד') ולדעתו הגדולה ליכא שום פסול בנ"ד דלדעתו די במחשבה לבד. ועיין ריטב"א סוכה (דף ד' ע"א) ד"ה תבן ובטלו דא"צ להוציא בפיו. וע"י בש"ך חשן משפט (סי' רס"ט סק"א) הרי בכל דבר שהוא בינו לבין עצמו ועשה מעשה עפ"י כוונתו דדי במחשבה לבד. והגם שאין בידינו להכריע בזה הלכה גמורה בפלוגתא שבין הפוסקים. אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והוי ס"ס להכשיר [ועיין מ"ש בזי"ר שם אות ג' ד']

ומצאתי ת"ל און לי בתשו' מרן הגאון מורע"א זצ"ל [סי' ע'] שהמציא שם כעין ספק ספיקא זו יעוי"ש

ב איברא מה שכתב התשו' רע"א ז"ל אח"כ דמ"מ מיפסל