זית רענן חלק ב פה

כי היכי דלא נימא שהחזיקו בטעות שהרי הספק לא נולד עד השתא שנסתפק לרבינו הקדוש שראה שלא נתפשטה ברוב ישראל שהרי עד כה היו מחזקינן דמסתמא נתפשטה ברוב ישראל כמו יינן ופתן. ועיין בזה היטב

ובזה יומתק לן יותר החילוק שבין ע"א כגון גבי גוילין שעבדתי שלא לשמן. ובין תרי ותרי גבי ינאי. וגם לפי חילוק זה ג"כ דברי מהר"ם אלשקר הנ"ל נכונים לדינא. וראיה נכונה לזה מדברי טו"ז סי' ח"י סק"י] וש"ך שם ס"ק כ"ב כ"ה] יעוי"ש היטב, תוכן הדברים דהיכא שנפל הסכין אחר שחיטה על קרקע קשה ולא נודע אם נפל על חודה ונמצא פגום דאסרינן מספק, והיכא שנאבד הסכין אחר שחיטה ואח"כ נמצא פגום דשרינן שהוא מטעם שכבר יצא הדבר בחזקת היתר לפנינו. משא"כ התם שהספק נולד עד שלא יצא עדיין בחזקת היתר. הרי אע"ג דאם נימא שהיתה פגומה בשעת שחיטה נמצא שהחזקה היתה בטעות. א"ו כיון שהספק לא נולד עד השתא והטעות עצמו תלוי בצדדי הספק מוקמינן על חזקה שנתחזק לפנינו כי היכי דלא נתלה בטעותא. וז"ב דנ"ד דמי לדינו וחילוקו של הטורי זהב וש"ך הנ"ל

ובעיקר הסברא שכתבנו שע"י חזקת כשרות דידהו אין להוציא המקיימים מחזקתן, כעין זה מצינו בתוס' כתובות (דף ע"ו] בתירוצא דרב אשי שם רישא מנה לאבא בידך וכו' לפירש"י שם דאין חזקת הגוף דידה מועיל לגבי אביה. ודעת לנבון נקל דעד כאן לא פליגי הראשונים שם בזה אלא משום שהיא ברשות אביה כשהיא ארוסה ועוד שעיקר הנידון שם על הכתובה. והכא בנידון דידן הוא להיפוך כמובן

ז איברא זהו דוקא גבי שמן דאם נימא דנתפשטה תו ל"מ להתירו אפי' ע"י גדולים מהם. והרי הם קשורים באיסורם עד לעולם מש"ה שפיר נכלל בכלל חזקה, ולהכי היכא דמספ"ל אם נתפשטה אסורים מספק וכמו שפירש"י, משום דחזקה דידהו עומד נגד חזקת כשרות דאידך. אבל בשאר תקנות וגזירות שלא עמדו ע"נ לדעת תוס'. או בכל הני דליכא סייג וגדר מלעבור על דבר תורה בקום ועשה דאף אם נתפשטה יש היתר לאיסורן על ידי גדולים מהם לדעת התוס' ולדעת הרמב"ם [זולת לדעת הראב"ד המובא באות ג']. ואם לא נתפשטה די להתירו אפי' בקטנים לדעת תוס', תו לא מיקרי חזקת איסור שנהגו כחזקה לגבי חזקת כשרות דאידך משום דבין כך ובין כך יש היתר לאיסורם וליכא נפקותא רק בין גדולים לקטנים, ועיין

ח ולפי"ז [אשר] מוכח מדברי רש"י דגבי ספק השקול אזלינן לחומרא שהרי גבי שמן לא התיר רבי מספיקא דשמא לא פשטה. ומעתה נידון ממילא דגם בתחילתן צריכין השומעים לנהוג איסור מיד במאי שגזרו על רוב ישראל ואין ביכולתם להקל מספיקא דילמא לא נתפשט אח"כ ברוב ישראל. וראיה נכונה לזה ממס' ע"ז [דף ל"ה] שלא גילו את טעמם רק אחרי שנה. כי היכי שיתחזקו בגזירתם עד שלא נגלה להם טעמם, והשתא מאי הועילו בזה, אם אמרת דאינן צריכין לנהוג בגזירתם עד שיודע להם שכבר נתפשטה ברוב ישראל וכ"כ לעיל [אות ה'] דעד שנה לא נתפשטה עדיין. וא"כ אכתי משעה שיתחילו באיסור כבר נודע טעמם. ויש להם מקום להתלבט ולחלוק עליהם. א"ו דצריכין לנהוג מיד כפי הגזירה וכשיודע להם שלא נתפשטה אזי לדעת תוס' צריכין התרה מיהת מב"ד כל דהו ולדעת רמב"ם מותרים בלא התרה כלל

ט בתוס' גיטין [דף ל"ו ע"ב] בסוף ד"ה אלא. וז"ל ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל וכו' גדול יכול להתיר ולא קטן. ודבריהם צריכין בירור. דזהו מילתא דפשיטא דלא הורע כחו שלא נתפשטה ברוב ישראל מכיון דמעיקרא לא תיקנו אלא במקומן. ועיין במהרש"א שהקשה שהיה להם להוכיח כן משמעתין דאמרינן דילמא כי תקין וכו' כגון בי דינא דר"א ור"א דמשמע דזה מיקרי פשט איסורו וגדול יכול לבטל ולא קטן

ונראה דקאי אמ"ש לעיל דמעליותא דח"י דבר משום שמסרו נפשם עליהם דאזי אפי' אליהו וב"ד א"י להתיר דזהו דוקא היכא שהתקינו על כל ישראל אבל בדבר שלא תקנו אלא במקומם אפילו שיעמדו בנפשם עליהם אפ"ה גדול יכול להתיר, וממילא נשמע שגם לדעת הרמב"ם דס"ל דח"י דבר הוא מפני שעשו סייג לתורה זהו היכא שגזרו על כל ישראל. אבל בתקנה שהוא במקום אחד. אזי אפי' במקום סייג גדול יכול להתירו. דמהיכא תיתי נחדש עוד לאפושי פלוגתא במקום שאינו מן ההכרח. וממילא נשמע דלדעת ראב"ד דתליא רק בפשטה ברוב ישראל. דזהו דוקא בתקנה שהתקינו על כל ישראל יחד נמצא לדעת כל הפוסקים דבתקנה שהתקינו מעיקרא רק על איזה מדינות ולא על כל ישראל. ונתפשטה בתוכם ולא בשאר מדינות. אפי' במקום סייג ואפי' כשעמדו בנפשם עליהם. אזי גדולים מהם בחכמה ובמנין יכולים להתירו ולא קטנים. והיינו טעמא בחרם דר"ג מאור הגולה. ולפי שלא נמצא גדולים מהם מש"ה באיסורו קיימא. אע"ג דלא נתפשטה ברוב ישראל משום דמעיקרא לא תקין על כל ישראל

י והשתא נגבב יחד בנידון דידן שעשאו תיקון גדול לבל יתייקר השער ולהציל ממונם ש"י ולמען שגם רוב העניים יהיה מצוי בביתם יין לקידוש ולהבדלה והרי זה כעין תקנתא דפרוזבול דהוי תקנתא לעניים ולעשירים. אע"ג שהיא רעה גמורה לאותן שכבר קבלו בהלואה מ"מ בטל הרע במיעוטו לגבי רוב טובה שיסתעף מזה מהיום והלאה לעניים ולעשירים. וממילא בנ"ד נמי אע"ג דלגבי הסרסורים היא רעה בהחלט ולגבי מקצת סוחרים נדמה להם לרעה מ"מ הוא רק מפני מניעת ריוח שלא כדין, שמה שהליץ אחד מהם בעד הסרסורים שכבר נתנו (לטורקין) סך עצום על ענבים, נתברר אז ע"פ הודאת עצמם שלא נתנו רק על חמשה קינטאר והוא מעט מזעיר. ולא יגיע להם הפסד עי"ז. וגם הרבה מן הסוחרים חתמו א"ע מרצונם הטוב כי לקושטא גם לסוחרים עצמם הוא לתכלית טובה וא"כ פשיטא דרוב הציבור יכולין לעמוד בהם. והשתא אם בפתן ויינן ושמנן רוב הציבור יכולין לעמוד בהם. ולקנות ענבים בזול לא יוכלו לעמוד בזה. וגם נתפשטה התקנה בכל העיר הנ"ל ע"י הכרזה בשמיעה וקבלת דברים וכמ"ש לעיל [אות ה'] וגם התחילו לעמוד באיסורם ע"י תחבולות רבות במשקל וכדומה לבל יגיע הקנין יותר מן השער. חוץ מא' מהם שפער פיו תיכף בבהכ"נ בשעה שהכריזו, ונמצא שנתפשטה התקנה ברוב הציבור יותר מירח ימים. ונמצא שאי איפשר להתירו רק ע"י עצמם או ע"י גדולים מהם בחכמה ובמנין. ואז ג"כ לא יחול ההיתר רק מן ההיתר והלאה. דהיינו מה שיקנו מן שעה שהתירו ולהלן וגם על היין שיש להם מכבר (כדאיתא בש"ע סי' רכ"ח סעיף כ"ו) ומקצתם שאמרו שהם לא קבלו בלב את התקנה מתחילה, לא הועילו בזה כלל שהרי אפי' כשנשבע שלא יכנס בכלל התקנה שיתקנו הרי זה שבועת שוא כמבואר ביו"ד (בסי' רכ"ח סעיף ל"ג), והמיעוט בטלים בע"כ לגבי הרוב אפי' כשהם גדולים בתורה יותר מן הרוב. כנודע מב"ש שהיו חריפים טפי אעפ"כ הלכה כבית הלל

יא גם למש"ל (אות א' ג') דאפילו היכא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם ולא נתפשטה ברוב הציבור מ"מ לדעת תוס' וראב"ד צריכין התרה מיהת אפי' מב"ד הקטן. וכבר נודע מה שכתבו רבותינו [במרדכי כתובות ס"פ נערה שנתפתתה מובא בסמ"ע חו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט, ועיין בתשו' מהרי"ק שורש נ"ב] דבכ"מ הלכתא כרב אלפס לבד במקום שהתוס' חולקים עליו מכש"כ לגבי רמב"ם שהוא תלמיד תלמידו ובפרט שגם הראב"ד מסכים בזה לדעת תוס', הגם שנראה שגם לדעת תוס' וראב"ד דמצרכו התרה מב"ד הקטן הוא לאותן שקבלו עליהן מתחילה, אבל לאותן שלא קבלו עליהם מתחילה והמה אינם מן המיעוט שיבטלו לגבי הרוב א"צ התרה, מ"מ היאך מלאו לבם להתיר פומבי לאותן שבאו לשאול מכלל דקבלו עליהם בשעת הכרזה ועוד שהרי לקושטא דמילתא לא כן הוא, ולא מיניה ול"מ דפשיטא דרוב הציבור יכולין לעמוד בשער הזול וכבר נתפשטה התקנה יותר מן ל' יום. דפשיטא דמקח השלישי שנעשה אין זה גזירה מחדש דמשום שינוי השער לא נתחדשה הגזירה דזמן ממילא קאתי וכבר התחילה תיכף משעת הכרוז והלאה. וא"כ צריכין שהם עצמם יתירו דגדולים מהם בחכמה ובמנין בלתי איפשרי לאשכוחי עוד

גם מה שכתבו בשם כה"ג דקבלת רוב חתימות מכל או"א לחוד לא נחשב לרוב. זה פשוט דזהו בדבר שיש בו שיקול הדעת. וא"כ אפ"ל דאולי על שלא שמע טענות המיעוט הסכים להיפוך. אבל בדבר שנראה בעליל שאין בהם צד חובה פשיטא שאין חילוק אם היו בקיבוץ יחד או לא

ועיין במס' שביעית (פ"ז משנה ד') שהקילו חכמים על ציידי חיה עופות ודגים. ועיין סנהדרין (דף כ"ו) משרבו האנסין התירו משום