זית רענן חלק ב פג

במקחים הנקובים עד אחר חג הסוכות. רק ידי הסרסורים היתה במעל הזה, וגם הוציאו עתק מפיהם על איזה מופלגים שהמה עברו ברית. אבל שקר אחזו ימינם למען רבות צרור כספם כי בהעלותם השערה תעשנה ידיהם תושיה, אולם מן כ"ד תשרי והלאה אז ישוב ד"ך נכלם. שגם רובם ששמרו אלות הברית עד כה. הן המה היו בעוכרם. מקצתם הרימו בקול שלא היה צד איסור מעולם. והעם נסו לקולם. ומקצתם העבירו לאמר שכבר הותר האיסור. והנה כעת זעיר שם שתתחזקנה ידיהם לעמוד עוד באלות הברית. ולאשר שכמה יראים ושלמים לא נחו ולא שקטו וכתבו אלי ובקשו ממני לאמר להם הלכה ברורה. ולאשר מעודי לא הייתי גס לבי בהוראה ח"ו, ומדי בואי הנה משכתי ידי מכל וכל מכמה טעמים חתום באוצרותי, אולם לאשר הגיע לאזני שבעיר הנ"ל העבירו קול שאנכי התרתי להם. ותולים הקולר בצווארי, ולמען לא תפוג כבוד התורה מכל וכל ח"ו נעניתי להם, ואברר הדברים להלכה כאשר יורני צורנו וגואלנו

א הן שורש ומקור הדברים במסכת ע"ז [דף ל"ו] ובגיטין [ד' ל"ו]. שורש הדברים שישנם שלשה סוגים, א'] שאפי' ב"ד הגדול כאליהו וב"ד אינם יכולים להתיר ולבטל כגון י"ח דברים, ב'] שיכולים לבטל הגדולים מהם בחכמה ובמנין כמו גבי פרוזבול דאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל אבטליני', ג'] שאפי' קטנים מהם בחכמה ובמנין יכולין לבטל ולהתיר. אבל בלא היתר ב"ד אינם מותרים, כגון שמנם שהתיר רבי ובית דינו. והנה לדעת רבותינו בעלי תוס' שם נחלקים שלשה הסוגים תחת שלשת השריגים האלו, דכללו של דבר דאפי' בדברים שהמה סייג לתורה ממש ורוב הציבור יכולים לעמוד בהם ונתפשטו גזירתם בכל ישראל מ"מ יכולים להתיר ע"י גדולים מהם בחכמה ובמנין, רק בי"ח דברים לבד מפני שעמדו על נפשותם. והיכא שלא נתפשט ברוב ישראל אפי' היכא שהוא סייג לתורה כגון שמנם אפ"ה יכולים להתיר אפי' קטנים מהם ואפילו לאחר כמה דורות, כגון רבי וב"ד שהתיר שמנם מפני שחקר ודרש היטב שלא נתפשט מיד ברוב ישראל, אבל בלא היתר ב"ד כלל עומדים באיסורם אפילו בדברים שלא נעשו סייג לתורה ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בהם ולא נתפשטו ברוב ישראל, וכן מוכח מדבריהם למעיין שם היטב בסוגיא

וגם נראה בעליל כן מדבריהם (ל"ו ריש ע"ב] אי איכא גוי כולו אין כו' וז"ל, פי' אינה חלה כשאר גזירות ויכולה להתבטל אף בב"ד קטן מיהא חלה היא לענין שצריכה שום היתר שהרי שמן נהגו בו איסור עד שבא רבי והתירו עכ"ל. ואם איתא דהיכא דאיכא תלתא לריעותא אינם צריכים לשום היתר ל"ל לדחוקי נפשם כולי האי הוי להו לפרש דאיירי בכה"ג, אלמא דפשיטא להו דאפילו בדאיכא תלתא לריעותא מ"מ בלא היתר ב"ד אינם מותרים. והא שהביאו ראיה משמנם הגם דהתם היה מתחילה סייג לתורה, זהו מפני שמוכח מדבריהם שהם לא נחתו כלל לחילוק זה רק הרמב"ם חידש כזאת בפ"ב מה"מ לחלק שאר גזירות מי"ח דבר, אבל בעלי התוס' חילקו בא"א מפני שעמדו ע"נ לכן לא חילקו בזה], וגם מוכח מדבריהם בגיטין (דף ל"ו ע"ב) שהוכיחו מירושלמי שעיקר תלוי בנתפשט ברוב ישראל משום דמסתמא לא נתפשט מפני שאין יכולים ל"ב. כמו שהקשו גבי פרוזבול במס' ע"ז (דף ל"ו ע"א) בד"ה והא תנן וכו' דמסתמא נתפשט שהרי הוא לטובתם, וכל המעיין בצדק לא יתעקש בזה:

ב ודעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ממרים] בשלשה סוגים אלו הוא. דכל שעשו סייג לתורה ונתפשט ברוב ישראל כשמנה עשר דבר שחששו שלא יבואו לעבור על דבר תורה בקום ועשה דווקא, אפי' אליהו וב"ד אינם יכולים להתיר. ובפרט זה מחמיר הרמב"ם ובעלי התוס' מקילין]. אבל כל כמה שאינו בסוג זה. אפי' במקום שהתקינו כדי לקיים מ"ע כגון גבי פרוזבול דאיתא משום נעילת דלת ונתפשט ברוב ישראל. אפ"ה יכולין ב"ד הגדול מהם בחכמה ובמנין לבטל [ועיין בכ"מ ובלח"מ שם]. אולם היכא שלא נתפשט מיד ברוב ישראל אזי אינם צריכים להיתר כלל וכלל [ובפרט זה הרמב"ם מיקל ותוס' מחמירים דמ"מ צריכים להיתר ב"ד] והיכא שדימו שנתפשט ברוב ישראל ואח"כ נמצא שלא נתפשטה מתחילה, הוא דצריכין להיתר ב"ד אפילו קטנים מהם. וזהו כגון שמנם שהתיר רבי וב"ד

ג ודעת ראב"ד שם בהשגות דכל כמה דנתפשט ברוב ישראל אפילו היכא דליכא סייג שוב א"י לבטל אפילו הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולא נחית כלל לחלק בין תקנה שיש בו סייג לתקנתא דלית ביה סייג כלל, ובזה הסכים לדעת תוס', אולם לא ס"ל לחלק בין היכא שעמדו על נפשותם, ומש"ה פסיק ותני דכל כמה דנתפשטה ברוב ישראל א"י לבטל כלל, ובע"כ צ"ל לדידיה דגבי פרוזבול וכדומה יכולה להתבטל ע"י גדולים בחכמה ובמנין מפני שלא נתפשט. איברא זהו היכא דאיכא חדא לריעותא. אבל היכא דאיכא תרתי לריעותא דלא נתפשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בה אפי' קטנים מהם יכולים להתירו. וזהו טעמא דשמנם שהתיר רבי וב"ד. וכן גבי בית שאן [חולין דף ו' ע"ב]

נמצא בפרט זה ס"ל לראב"ד כתוס' במסקנתם דאפי' היכא דאיכא תר"ל צריכין מיהת להיתר ב"ד וכן מבואר בלחם משנה שם, אבל מאי דס"ל דדוקא היכא דתר"ל אז יכולים קטנים מהם להתירו זהו כס"ד דתוס' קודם שהביאו הירושלמי. אבל למסקנתם אפי' בחדא לריעותא נמי. וזהו נמשך ממילא משום שבעלי התוס' ירדו לחלק בין עמדו על נפשותם. וראב"ד לא נחית לזה, ועיין. איברא בפרט אחד מיקל שם דהיכא דבטל הטעם שתיקנו הראשונים דגם בזה ס"ל לרמב"ם דא"י לבטל אא"כ ע"י גדולים. וראב"ד ס"ל דבאופן זה אפי' ע"י קטנים מהם כגון בעיטור פירות על ידי רבן יוחנן בן זכאי

לכאורה קשיא לדעת הראב"ד דס"ל דכל כמה דנתפשטה אפי' בדבר דלית ביה משום סייג א"י לבטל אפי' גדולים מהם, מריש מגילה דמקשה הש"ס והא אין ב"ד וכו'. תיפוק ליה דאפי' ע"י גדולים מהם אי אפשר להתבטל שהרי מקרא מפורש קימו וקבלו [ומה שתירץ אחד מן המופלגים פה דמגילה לא נתפשטה בקרב בני משה ועשרת השבטים, אינו, דכשם שלא היו בכלל הגזירה כן לא היו בכלל הצלה, אבל נתפשטה לכל שהיו בכלל הגזירה וכזה מיקרי נתפשטה לכל ישראל, עיין גיטין (דף ל"ו ע"ב) תוס' ד"ה אלא, מבואר מדבריהם שבמגילה מיקרי נתפשטה, וראיה ברורה לזה שהרי י"ח דבר היו בבית שני ולא נתפשטה בקרב עשרת השבטים ואפ"ה מיקרי נתפשטה בכל ישראל, מפני שמתחילה לא גזרו עליהם ועל הכלל שגזרו נתפשטה בכולם], ולדעת רמב"ם וכן לדעת תוס' ניחא

ונראה דלשיטתו אזיל דכשם דס"ל דהיכא שגילו טעמם בתקנתם אזי גם קטנים מהם יכולים לבטל כיון שנראה בעליל שכבר נתבטל הטעם. ה"ה נמי היכא שהראשונים לא ירדו לחלק ועשו יום קבוע לכלל, אזי אם היו האחרונים גדולים מהם בחכמה ובמנין, יש ביכולתם לשדד פני הדבר ולחלק בין בני העירות לאנשי כפרים, אבל לבטל לגמרי ס"ל דאפי' ע"י גדולים מהם א"י מפני שנתפשט ברוב ישראל

תמצית העולה מזה דגם הראב"ד בהשגות ס"ל כדעת רבותינו בעלי התוס' דאפי' היכא דלא נתפשט ואין רוב הציבור יכולין לעמוד בה מ"מ צריכין מיהת להיתר ב"ד. ומהני גם בקטנים מהם לדעת כה"פ

ד עיין בכסף משנה פ"ב מהלכות ממרים ה"ז] דמעיקרא קס"ד דהיכא דמתחילה נתפשט ברוב ישראל ואח"כ נתבטל ממילא מיקרי ג"כ לא נתפשטה ודינו שוה כלא נתפשטה מעיקרא. אולם מיד חזר מזה מפני פרש"י שם

ולבל יתלכד המיקל בזה נלענ"ד להביא ראיה ברורה לזה ממאי דאיתא שם במס' ע"ז (דף ל"ה) כי גזרי גזירה במערבא לא מגלי טעמא אלא לבתר תריסר ירחי שתא דילמא איכא אינש דלא ס"ל ואתי לזלזולא ביה ועי' בפרש"י שם, ועיין בכ"מ שם (הלכה ו') שביאר הדברים אע"ג שיכולים לכוף את היחיד מ"מ כיון שעל ידו יוגרם שלא יתפשט ברוב ישראל שוב אינם יכולים לכוף שיתפשט. והשתא אם נימא דהיכא שנתבטל אח"כ ג"כ דינו שוה ללא נתפשט מיד, לא היה להם לגלות טעמם לעולם

ה עתה נבאר בשיעור וזמן נתפשטה ולא נתפשטה. עד כמה, אם הוא מיד כששמעו ולא מיחו אע"ג שאח"כ חזרו ולא קבלו עליהם. או דינו כיום שמעו לגבי בעל בהפרה

והנה לכאורה יש כדמות ראיה דבכל דבר שגזרו לצמיתות ולעלמין דלא מקרי נתפשטה עד שתא. שהרי במערבא לא גילו טעמם עד שנה שלימה (ע"ז ל"ה) למען יתחזקו בגזירתם שנה שלימה ושוב א"א שיתבטל אפילו שלא יקובל אצלם אח"כ טעם האיסור מפני שכבר נתפשטה ברוב ישראל, וא"ל דהיינו טעמא כי היכי שיגיע התקנה לסוף הישוב ומרגלא בפומייהו דרבנן שהוא כשיעור שנה שלימה