זית רענן חלק ב פא

יכול ליתשיל עלה וי"ל דאכתי משכחת לה כגון דשוו שליח לאקדושי על דעת רבים. וכמו שמתרץ רמב"ן ב"ב בסופו במלחמות בסוגיא דשכיב מרע שהקדיש. אמנם מסתימת הש"ס ופוסקים משמע דלא מהני שאלה לגבי יורשין לכ"ע. ועד כאן לא פליג הפר"ח ורשד"ם. אלא במילתא דקשורה גם גבי היורשים. ועיקר השאלה הוא לאיסורא דידהו

ולפום ריהטא היה נראה להביא ראיה לדעת הפר"ח. דמהני בכה"ג שאלה גבי יורשים אע"ג דעיקרו נסתעף מאביהם. שהרי לדעת רשב"א גם במנהגא שנהגו מחמת טעותא שוה למנהגא דמחמת גדר וסייג לדעת שאר הפוסקים. וכיון דלדעת רשב"א בע"כ צ"ל דמהני שאלה אפי' גבי יורשים במנהגא דטעותא. דאל"כ איך נפרנס היתרא דבית שאן שהתיר רבי. אע"ג שנהגו בו איסור מכמה דורות. שהרי אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור וכו' [חולין דף ו' ע"ב] וכן גבי נגר בעירובין (דף ק"א ע"ב] אמר ר"י איסור נהגו בה ובא ר"ג וזקנים והתירו להם, ומשמע שנהגו איסור מכמה דורות, וצ"ל לדעת רשב"א דאיירי ע"י שאלה. וכשם דמהני שאלה גבי יורשים במנהג דטעות ה"ה נמי לשאר פוסקים במנהג דמחמת גדר וסייג ואין לומר דשאני דורות הראשונים. שגם לדעת רשב"א דוקא אז בכותאי הוא דאין מתירין להם. דזה אינו דבע"כ צ"ל שגם בדורותם נכללו המון עם בכלל כותאי. שהרי תוס' הקשו מבית שאן ולא מחלקי בזה

אמנם נראה דלענין זה הסברא מחלקת ביניהם. כיון דבמנהג שהוא מחמת טעות. עיקרא דמילתא משום דלא ליתי לאסרוכי ולהקל בשאר איסורים. ומשום האי טעמא במנהג כזה אינו צריך להחמיר בחומר המקום שיצא משם בכל גווני. וגם כשהלך לשם אלא בפרהסיא ואפי' כשאין דעתו לחזור כמבואר בר"ן שם. וכיון דמתירין להו רק ע"י שאלה. שוב לא חיישינן דאתי למסרך ולהקל גם בשאר איסורין. משא"כ במנהג בדבר שהוא משום סייג וגדר דמדינא אסור ומחוייב לנהוג כחומר המקום שיצא משם ושהלך לשם מדינא אפי' בצינעא כשאין דעתו לחזור. וכיון דצריך התרה מדינא משום האי טעמא לא מהני. רק לגבי הנודר עצמו ולא לגבי יורשים ודורות הבאים אחריהן

וממילא מובן דלא קשה מה שהקשה יד"נ על שו"ע [בסי' רי"ד דמביא בסעיף א'] גם דעת רשב"א אפי' במנהג דטעות ובסעיף ב' סתם דוקא במנהג שהוא מחמת גדר וסייג. דכיון דמביא שם דצריך לנהוג בחומר המקום שיצא משם. דזהו דוקא במנהג כזה כמבואר בר"ן. ואנן פסקינן בזה כר"ן פסחים ריש פ' מקום שנהגו ד"ה תניא. דלדעת תוס' שם ד"ה אי בדף נ"א] ורא"ש שם גם במנהג שהוא מחמת גדר וסייג אינו צריך לנהוג בחומר המקום שיצא משם ושהלך לשם אפי' בצינעא. רק היכא שנתקן עפ"י ת"ח וחבר העיר

ז לכאורה קשיא בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור דפסקינן דאין רשאין להתיר. ובנדרים (דף פ"א] אמרי' דאתיא כר"ג. ואנן פסקינן התם דלא כר"ג דא"צ להפר. וצ"ל דאנן פסקינן כרבינא [דף ט"ו] ובתוס' שם ד"ה ואחרים דאפי' לדידן צריך להפר בדבר שאין בו ממש. וצריך לחלק בין היכא דמשועבדת ליה דניכר לכל. אע"ג דמדינא מפקיע מידי שיעבוד. מ"מ כיון דאלמוהו רבנן הרי ניכר לכל דמשועבדת ליה. ובין דבר שאין בו ממש דתליא רק בלישנא קלילא

ח מה שהקשה על רשב"א דס"ל דלא מהני שאלה בדבר שהוא משום גדר וסייג משום דהוי כדבר שאסרתו תורה. דהרי המתפיס בדבר אסור לא מהני ומשום זה הפליג דשני שאלות מהני גם לדעת רשב"א דהוי כאילו התנה שלא יועיל התרה לעולם. שיכל דבריו בהשכל. אבל לקושטא לא נראה כן ופירושו הכי הוא. כיון דכתיב ושמרתם את משמרתי דפירושו עשו משמרת למשמרתי ס"ל דכשם דסנהדרין וב"ד הגדול היה ביכולתן לעשות סייג וגדר על כל ישראל. כן כל עיר ועיר שהסכימו לעשות משמרת בדבר הפרוץ ידם בזה בעיר והגליל שלהם. כמו בית דין הגדול שבירושלים וכמו שכתב הריב"ש [בסי' רע"א דף ע"ו ע"ב]. ושאר פוסקים חולקים עליו דכל הנעשה משום גדר לאחר חתימת הש"ס מהני מיהת להתיר ע"י שאלה לחכם

ומה שהקשה הפר"ח שם בסעיף הראשון על שו"ע שסותר דברי עצמו מסי' רי"ד] על מה שפסק בסי' רכ"ח] דלא מהני שאלה. ראיתי מה שמתרץ מעכ"ת והוא ראוי לאומרן. ולי נראה דהתם איירי בדבר שמצינו שיש בו סרך איסור מדינא דומיא דנדר של שחוק והמה גדרו והחרימו בזה לא מהני התרה. וכן בדומה לזה אפי' בדבר חדש שנפרצו בו ועשו משום סייג וגדר. אבל בסי' רי"ד] מיירי דומיא דעובדא דכבול דאיתא בגמ' שכבר גדרו חכמים בזה. ובזה לא החמירו. רק שהמה החמירו מעצמם. בכה"ג הוא דמהני שאלה והתרה כיון שהוא חומרא יתירא וגזירה לגזירה. וזה מדוקדק קצת בלשון הש"ע. בסי' רי"ד כייל ליה בלישנא דסייג ופרישות. דהיינו שהוא חומרא בעלמא ובסי' רכ"ח נקט בלישנא דגדר לרבים וסייג לתורה שהוא בכלל משמרת למשמרתי. לעיקר דבר שכתוב בתורה. ולא לדבר שעשו חז"ל רק לגדר בעלמא והם הוסיפו עוד

ט גם מה שהביא בשם ספר מ"נ קושיא על כל פתח וחרטה דהיאך מאמינים אותו כיון שאיתחזק איסורא. ותירץ משום דהוי בידו דאי בעי לא נדר, דברים אלו אין להם שחר ולא ניתנו להאמר. בבקשת מחילה מכ"ת הגדולה. חדא דחרטה מיהת בידו הוא דתלי' בדנפשיה. ועיקר כוונתי הוא מפני שאנן לא בעינן שיתחרט דוקא על הענין עצמו. רק שיתחרט על מה שהוציא מפיו בלשון נדר או שבועה והחטיא נפשו בעון פלילי כמדקרות חרב כעין דאיתא כל הבוטה כמדקרות חרב כדאיתא בנדרים [דף כ"ב] עוד שם אע"פ שמקיימו נקרא רשע וכו' עוד שם כה"ג. ומי הוא ואיפוא הוא שישים הדברים האלו במתון אל לבו ולא יקרע סגור לבבו בקרבו ולא יתחרט באמת על שהחטיא את בשרו ונפשו בעון עצום כזה ואע"ג דאנן לא פתחינן ליה בהנך היינו משום דחיישינן שעודנו לא השים על לבבו עד היכן הדברים מגיעים. רק מחמת בושה יאמר שיתחרט. אבל מכל מקום בידו הוא שישים הדברים בעצמו על לבבו לאמתן מפני שכן הדברים חובה עליו שיסיר מוטה מתוכו. ויתחרט למפרע על דבר שהוציא עתק מפיהו. אבל בעיקר הענין שנדר. גם עתה בידו כדעתו וכבחירתו כה יעשה

ועוד דכיון שאומר שמתחרט. הגם שאינו מתחרט במחשבתו. שוב נידון כדברים שבלב. ולא אזלינן רק בתר דיבורו לחוד. וכיון שכן מהימן נמי על מה שמצא פתח לנדרו במיגו. וכן מפורש להדיא בפ' הניזקין [דף נ"ד ע"ב] ודלמא דשמעני' דפגיל וכו'. ודלמא דחזינא בפשפש. אע"ג דאכתי איכא למימר שאיננו מפגל בהסכם דעתו ולבו בל עמו רק לצעורא קא מכוון והתם מסתברא ביותר לומר כן. כי היכי דלא ליפסל קדשים על ידו. אלא דלעולם לא חיישינן אחרי כוונות נעלמות. רק מהנגלות לפנינו דנין בין להקל בין להחמיר דכל כמה דליכא הוכחה לפנינו שיש בלבו להיפוך ממה שהוציא בפיו תו אמרינן ביה דדברים שבלב אינן דברים. ולא מפני דלא מהימן בלבד אלא דלא מהני מידי. [וכבר קבעתי בזה מסמרות נטועים לקמן בחלק אהע"ז בדיני קידושין [סי' ל"ד אות ב']. ודברי תשו' חכם צבי (סי' קט"ו) שמשמע שם להיפך יישבתי על נכון ואין כאן מקומו. ועיין בתוס' ר"פ השולח בד"ה מהו דתימא בסוף הדבור. ועוד כו"כ ראיות לזה]

וגם תירוצו לא מיחוור כלל דמעולם לא שמענו בידו כזה. ואנן בעינן שיהיה בידו לאחר שנתחזק. וראיה מריש פרק האשה רבה ביבמות (דף פ"ח ע"א] דאמרינן אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה. מכללו נשמע דאם הקדיש או נדר ע"ד רבים דאינו נאמן. אם אמר שכבר איתשיל עליה בהסכם אנשים שנדר על דעתם. [ועיין בסי' רכ"ח סעיף כ"א שכן דעת רוב הפוסקים]. משום דלא הוה בידו שאולי לא יסכימו. וזה בודאי אינו בידו שימשוך דעתם אחריו. גם היכא שנדר ע"ד רבים ואמר אח"כ שנדר רק על זמן. דאז כשנדר על דעתו נאמן. משום דבידו לאיתשולי. וכשנדר ע"ד רבים אינו נאמן ולא אמרינן שהרי כבר היה בידו שלא להקדיש ולהדיר וזה יותר מדוקדק קצת בגמ' מדנקט ליה גבי דידיה סתמא. ואי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה וגבי אחרים נקט דאמר אנא ידענא דאיתשיל מרי' עליה. מכלל דמעיקרא גבי דידיה משכחת ליה גם בגוונא אחריתא. ונקט לרבותא דגבי דידיה נאמן אפי' היכא שאמר מצד אחר כגון שנדר רק על זמן דהשתא איתחזק מיהת בחזקה גמורה עד עתה. ואפ"ה נאמן משום דבידו לאיתשולי עליה. ואי דאחרים ואמר דאיתשיל מריה עליה היא גופה קמשמע לן, דאפי' היכא דלדבריו חכם עוקר נדר מעיקרא, והוי אמינא דבכה"ג לא מיקרי איתחזק איסורא, קמשמע לן דאפי' בכה"ג נכלל בכללא דאתחזק [ועמ"ש עוד בזה לקמן בסימן שאח"ז אות ו'], וכן לעיל גבי טבל נמי יש לומר דהא דאמרינן ואי דאחרים ואמר דמתוקן הוא, היינו שהכניסו במוץ שלה, דלדבריו לא נתחייבה מעולם בתרומות ומעשרות מדאורייתא, עיין