זית רענן חלק ב פ

כמה דמשכחת ליה היתרא. תו לא סמכינן על הביטול. גם כשנפלה כולה לא בטל. ועיין היטב. וכבר כתבתי בזה בספרי בזי"ר ח"ר [בי"ד הל' ו' סי' א'] ועייש"ה

והסברא מסתימת הפוסקים נראה כמש"כ בראשונה. דמקדם צריך לדון אם יש לו מתירין. ואח"כ נתחייב פני הנידון דלא בטל מפני שכבר הוחלט שיש לו מתירין. וכן כתבתי שם בספרי, אבל לא לדון מן המאוחר אל הקדום. ולכאורה קשה ע"ז. דא"כ מאי קמקשה הש"ס בתרומה דהוי דבר שיש לו מתירין. הלא בפשטא נראה שנפלה כולה ועל מה תחול שאלתו והיתרו. אבל באמת תרומה שאני. כיון דמכל מקום צריך לתרום מפני גזל השבט שפיר תחול השאלה. ששוב אינו צריך להפריש כשיעור התרומה מן התערובות

ולפי"ז ניחא הכל בס"ד. דזה פשיטא להו. בין למאי דס"ד מעיקרא ובין למסקנא. דכל שאין ההיתר עתיד להיות בוודאי. לא נכלל בכלל דבר שי"ל מתירין. והכא כיון דאיפשר שלא ימצא לו פתח וחרטה. וכמ"ש הט"ז בתחלת דבריו למסקנא. רק דקשיא ליה כיון דבודאי ימצא ליה פתח מפני התערובות כי היכי דלא ליפסיד לכולהו שוב לא סמכינן על הביטול. דביטול לא מהני אלא היכא דאי איפשר לאשכוחי היתירא רק משום הביטול. וכמש"כ לעיל בפן השני והמתרץ השיב לו דדוקא בקונם כיון דמצוה לאיתשולי עלי'. ויהדר אחר פתח חרטה זולת הפסד התערובות וכיון שכן הרי יש לו מתירין, גם כשנימא דבטל. מ"מ הרי יכול לשאול עליו [כיון שלא נפלה כל מה שנדר דיש מקום לשאלה לחול על מה שישנו]. אבל בתרומה גם כשנפל מקצתו. מ"מ לא נכלל בכלל יש לו מתירין כיון דליכא מצוה בשאלתו ולא יהדר אחרי פתחו. רק מפני פתח דתערובות עצמו ופתח זה ליתא. רק כשנימא מעיקרא דלא בטל. ומשו"ה יש לו פתח מפני פסידא דתערובות, אבל לא כן הדברים דאנן צריכין לדון מעיקרא ולהחליט דיש לו מתירין. ואח"כ נגרר מזה לומר דלא בטל. וכמש"כ לעיל בפן הראשון והכא כל כמה דבטל שוב לית ליה פתח להפרשתו כיון דלית ליה פסידא. ועיין היטב בכל זה

ומשום האי טעמא ניחא ומיושב קושייתו דגם כשהפריש תרומה ומת ונתערבה אח"כ גם גבי יורשים נחשב כדבר שיש לו מתירין לס"ד דש"ס דכל כמה דמשכחת ליה היתרא לית ביה תורת ביטול. ואנן סהדי דאילו היה קיים ניחא ליה בשאלה משום פתח זו הגלוי ונראה בעליל פסידא דתערובות. לכן גם עתה מהני נמי לגבי יורשים, [ואע"ג שאינו בפנינו. מ"מ כל שיודעין שמתחרט מפני פתח ידועה לכל. מתירין אפי' שלא בפניו. כדאיתא בר"ן נדרים (דף ח' ע"ב) ובתשובת ריב"ש (סי' ש"ע בסוף התשובה) שמביא שם בשם רבינו שמשון וז"ל דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהיתר החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר, דהתרת חכם כהפרת בעל. ותניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה וכו' ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון, עכ"ל. והא תינח בפתח כהאי דגלוי וידוע לכל שעל ידי זה יתחרט. אבל בפתח אחר דאיתא גבי היורש. אכתי איכא למימר דילמא המוריש לא יתחרט על ידי זה. וכמו דמצינו בעל דעת רבים. ומשום הכי לא מהני הפתח וחרטה דיורשים לגבי אביהם]. וכל זה למאי דסלקא דעתא. אבל למסקנא דבעינן שיהיה לו מתירין אפי' כשנתבטל. אבל בתרומה דמתירין עצמן קשורים וצרורים בביטול דאם תבטל אין לו מתירין דפתחא אחרינא לא נתגלה לנו ומשום ספיקא לא מיקרי יש לו מתירין וגם פיתחא דתערובות נסתלקה כיון דלית ליה פסידא. רק כשלא תיבטל הוא דאית ליה פיתחא דתערובות. וכל כה"ג תו לא נכלל בסוג דבר שיש לו מתירין

ה ואין להקשות למאי שהוכחנו בספרי דהא דדבר שיל"מ לא בטל. הוא כשיש לו מתירין מתחלה ועד סוף. דהיינו שיש לו מתירין גם כשהיה בעינא, [ע"ש הלכה ו' סי' א' אות ג]. והכא בתרומה לפמ"ש, עיקר המתירין שלו רק מפני פתח וחרטה שיש לו אחר שנתערבה, דזה אינו, דהא לסלקא דעתא דהשתא דלא אסיק אדעתי' דבנדרים מצוה לאיתשולי עלי'. וכל עיקר קושייתו מתרומה. סובב והולך כלפי נדרים דמיקרי דשיל"מ. דא"כ בתרומה נמי לא ליבטל, והשתא באחת משתים יתווכח פני הדבר, או דנימא דגם מפני ספק מיקרי דשיל"מ. כמו בנדרים דג"כ אין לו מתירין רק ע"י פתח וחרטה. דעיקרו ספיקא דאולי לא ימצא פתח וחרטה. או דנימא משום דיש לו מתירין לאחר שנתערבה. דאז בבירור בלא ספיקא כלל ישנו למתירין. על ידי פתח וחרטה גלויה וידועה מפני פסידא דתערובות. וא"כ בע"כ צ"ל דאזלינן בתר השתא. וא"כ בתרומה נמי. ולמסקנא דחידש דשאני נדרים משום דמצוה לאיתשולי עלי'. הדרינן לכללא דבעינן שיהיה לו מתירין מתחלה ועד סוף לכן בנדרים גם קודם שנתערבה יש לו מתירין בודאי דמסתמא יחזיר אחרי פתח וחרטה. ולהיפוך בתרומה דאין לו מתירין מתחלה ועד סוף וכמו שכתבתי. דקודם שנתערבה עומד בסבך אם ימצא פו"ח. ומשום ספיקא לא נכלל בכלל דשיל"מ. וגם השתא שנתערבה אין לו מתירין בהחלט. רק כשנידון מקדם דלא בטל. כיון דיש לו מתירין בלא זה ע"י פו"ח דפסידא דתערובות. וכל כהאי גוונא לא מיקרי דשיל"מ עד שנידון מקדם, דיש לו מתירין בהחלט אפי' כשנתבטל. משא"כ בנדר דיש לו מתירין בבירור מתחלה ועד סוף. הן קודם שנתערב בתוך התערובות והן לאחר שנתערב יש לו מתירין אפי' כשנתבטל. שהרי גם בלא פסידא דתערובות י"ל מתירין. דמסתמא יחזיר אחר פתח וחרטה. וכל כמה דלא נתערבה כל החתיכה שאסרה עליו. הרי יכול לשאול עלי' גם לאחר שנתערבה

ו ולפום ריהטא היה נראה להביא ראי', דלא מהני פתח וחרטה דיורשין לגבי הקדש דאביהם. דאם לא כן לא משכחת לה חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא ואפי' באלף לא בטיל. כדאיתא במס' זבחים [דף ע' ע"ב ע"א ע"ב] ואפי' במעות שהפריש לחטאת נמי, ואמאי ישאלו היורשים ויפקיעו שמא דהקדש מינה. ומבואר במס' נזיר (דף כ"ד ע"א] ובתוס' שם ד"ה דמי חטאת. ובמעילה (דף י"א ע"א] ובתמורה (דף כ"א ע"ב] ובכריתות דאפי' כשעודנו ברשותו ולא נתנו ליד גזבר נמי. ועוד דגבי קדושת הגוף לא מהני נתינה ליד גזבר ודווקא בקדושת דמים לבדק הבית דאית ליה פדיון הוא דמהני יד גזבר. אבל בקדושת הגוף דאין לגזבר עסק בו אזי לא מהני מידי. וכ"מ להדיא מתוס' כריתות בפ' אמרו לו [דף י"ג ע"ב] בד"ה ארבע. דדווקא היכא שכבר נשחטו ונזרק דמן כהלכתא. הוא דליתא בשאלה [ועיין בטורי אבן ר"ה (דף כ"ח) שחולק עליהם גם בזה, וגם פשיטא לי' התם דאין הבן שואל על הקדש אביו], אבל לקושטא אין זה ראי'. דא"כ בארבע חטאת חוץ מזה. אשר נשנו בתמורה (דף כ"א ע"ב] ובמעילה (דף י' ע"ב] דדינם למיתה אמאי לא קתני בשום דוכתא תקנתא דשאלה. שהרי המקדיש קיים

ונראה לפענ"ד להמציא בזה דבר חדש ונכון. דמבואר כמה פעמים בר"ן נדרים. דפתח וחרטה משוי לי' לנדרא כנדר טעות ומפני דלא הוה כטעות גמור, לכן בעינן שאלה לחכם. אבל היכא דהוה טעות גמור אזי בטל ממילא וא"צ התרה כלל ועיין בב"ק [דף ק"י ע"ב] גבי נתן הכסף לאנשי משמר. אמר אביי שמע מינה כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשין. מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב ליה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה. אמרי חטאת שמתו בעלי' הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ועיי"ש. וכיון דאתי הלכתא ומפקע מטעות גמור דמבטל לקנין גמור וקידושין שקידשה לפנינו. כגון ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין. דאי לאו משום דניחא לה בכל דהו כדאיתא התם נתבטלו הקידושין למפרע. אזי ממילא נשמע דלא מהני שאלה ע"י פתח וחרטה דמשוה ליה כעין טעותא לחוד. ועיין במס' נזיר (דף כ"א] לעולם אימא לך בעל מיעקר עקר. והיינו טעמא כיון דלא צריך כפרה הוי כחטאת שמתו בעלי'

ועיין ריש תמורה [דף ב'] דמצרכינן ליתורא דיורש מימר וסומך בקרבן אביו. ותיפוק לי' דאיתא בשאלה וחשיב כשלו, לענין חמץ ומלאכת יו"ט. כדאיתא בפסחים (דף מ"ו] ועי"ש בתוס' ד"ה הואיל וכו' בתירוצם השני דגם בהקדש נמי רק היכא דאתי ליד גזבר וכבר כתבתי דבקדושת הגוף לא מהני מסירה לגזבר

איברא גם ראיה זו אינה מוכרחת. דאיתא שם [דף י' ע"א] דמיבעיא ליה אם מקדיש עושה תמורה או מתכפר, ומסקינן דמתכפר עושה תמורה. הרי להדיא אע"ג דלגבי המקדיש איתא בשאלה. ואפ"ה אינו עושה תמורה. ולהכי נמי גבי יורש אי לאו דאתי לן מייתורא דקרא. אע"ג דאיתא בשאלה אינו עושה תמורה אמנם לכאורה קשיא התם דמוכח ליה רבא דהמקדיש אינו עושה תמורה. דא"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי דלמא לעולם המקדיש עושה תמורה משום הואיל דאי בעי מיתשיל עליה והרי הוא לכל מילי כבעלים. משא"כ השליח דאינו