זית רענן חלק ב עט

פטורים מדינא. הלא כבר עמדו חז"ל בכגון זה. ותקנו ועמדו בפרץ לבל יבואו לכלל זה. ותיקנו שאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות זימנין דלא אניס וכו'. וכן להיפוך. [עיין ריש כתובות ובש"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף א']. ומטעם זה הקילו באיסור א"א החמורה. לכן נסורה מדרך הזה והם מלהזכיר בעתים הללו שמץ מנהו. ומעתה בנ"ד שגם המתקנים מתחלה לא היה כחם אלא משום גזירה ועונש. לכן כשיתבטלו עתה הגזירה ועונש. שוב אינם צריכים להתנהג עמו בכל החומרות האלו. הגם דעיקר הדבר יחול על ראש העובר. אבל אין אחרים צריכים להתנהג עמו כדין העובר על וכו', כמבואר בתשו' רשב"א שם סי' תרצ"ז] ובתשו' ר"ן [סי' ס"ה] וכן פסק בש"ע סי' רכ"ח סעיף ל"ב בהגה"ה. ומשמע בתשו' רשב"א שם שכן הוא מצד עיקר הדין. דלמדין הלכה ממנהגא. כמבואר בפסחים [דף ס"ו] הנח להם לישראל אע"פ שאינם נביאים וכו' עיי"ש. ולא משום דמסתמא אדעתא דמנהגא תיקנו. ועיין בש"ך ס"ק צ']. גם יש לפקפק בעיקר הדברים. דכיון שלא נמצא בפנקס הקהל. ולא נשמע בקהלתו שכבר קיימו והתנהגו כן עם הפורץ על דבריהן. ויש לומר כתובין היו אדעתא שיכריזו בפומבי ונמלכו עליהם ונשתקע הדבר מכל וכל. מכל הלין טעמי נראה להתמצע הדבר, כמו שכתבתי. ובזה נצא חובותינו ידי שמים ונגד כל הפוסקים

ב ועתה נשא כפינו למלאות שאלתו, ולבאר בדברים המסתעפים לדינא בענינים כאלו, מתחלה נבאר בפלוגתא דמהרשד"ם ופר"ח או"ח סי' תצ"ו בדיני מנהגי איסור בסעיף השמיני. בדבר שנהגו משום סייג וגדר. אם מהני שאלה לגבי זרעם. והפר"ח מביא ראיה מירושלמי בפ' מקום שנהגו. דמהני שאלה לגבי זרעם. ולפענ"ד נראה עיקר כדעת מהרשד"ם. וכן מבואר בתשו' חות יאיר סי' קכ"ו] וכן הסברא פשוטה. דמאן יימר שאביהם יתחרטו ע"י פתח זה. וכמ"ש הפוסקים בנודר ע"ד רבים. וראייתו מירושלמי נראה דהכי פירושא דהנה מצד סברא פשוטה נראה. דהאי דאל תטוש תורת אמך. לא שייך אלא בדבר ההוה ורגיל ומצוי כמו בעובדא דבני ביישן וכדומה. אבל בדבר הנופל לעתים רחוקים ואפשר שלא מפני שקבלו למנהגא חדלו מזה. ומה שנמנעו אבותיהם לא מפני מנהגא. רק שלא הוקרה לפניהם ולא נצטרכו לזה. הגם שידעינן שקבלו עליהם ועל זרעם בשבועה. שוב לא שייך בזה כלל משום שמע בני מוסר אביך ואל תטוש וגו'. כיון ששבועת אבות לא חייל על דורות הבאים ועל זרעם אחריהם כמו שמבואר בתשו' הרא"ש [כלל ה' סי' ד']. רק משום גזירה ועונש וכיון שכן, יכולין בני העיר והב"ד לבטל הגזירה והעונש גם מן הבאים אחריהם. דבשלמא בדבר המצוי והרגיל תמיד. הגם שקבלו אבותיהם עליהם ועל זרעם בשבועה. מכל מקום אי איפשר להתיר לזרעם אפי' בפתח וחרטה, דדל שבועה מהכא, הלא כבר נתחייבו בניהם משום שמע בני וכו'. כיון שכבר נהגו אבותיהם, ופתח וחרטה דידהו לא מהני שהם לא נדרו ולא התחילו במנהג זה. רק שע"י אביהם נתחייבו גם הדורות הבאים. משא"כ בדבר הנופל לעתים רחוקים. דלית ביה משום מנהגא רק משום שבועה. ואם מהני שאלה לאביהם שנשבעו בפירוש על זה. אע"ג דאית ביה משום גדר וסייג. ומכש"כ לגבי זרעם דלית בהן משום נדנוד איסור שבועה רק משום גזירה ועונש שיכולין לגזור ולהעניש גם הדורות הבאים אחריהן. וגזירה עבידא דבטלה ויכולין הב"ד לבטל הגזירה כמו בכל הסכמות ושבועות דצבור. (ודברי הרא"ש מוסכמים ואין חולק עליהם ומה שכתוב ברמב"ן מובא בפר"ח שם (סעיף ז') שדורות אחריהם מחוייבים להתנהג כאשר הסכימו אבותיהם. לא נזכר בדבריו שהוא מצד איסור שבועה ומה שהביא מקבלת התורה הוא שהבנים מחוייבים להתנהג בתורת אביהם. וכדעת בעל העקדה שם שלא מפני קבלת השבועה נתחייבו דורות אחריהם ושהוא רק כדבר המתלכד ולא יתפרד עדי עד. ולדעת השל"ה היו אז כל הנשמות עם לבושי הגופים בציור דק הרוחני, ואין לנו עסק בנסתרות]. והכי שייטי דברי הירושלמי הנ"ל. בני ביישן קבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול וכו'. פירוש דקס"ד בשבועה ובאיסור, אתון שאלין לרבי וכו'. אמר להם מכיון שנהגו אבותיכם באיסור. אל תשנו מנהג אבותיכם. כסבור שהוא באיסור שבועה, הדרי ושאלו ואין אדם נשאל על שבועתו. תמן מי שנדר נשאל. ברם הכא אבותיכם נדרו ולא מהני פתח וחרטה דידהו לגבי אביהם, וחזרו ושאלו, דכל שכן יהיו מותרים. שהרי מצד מנהגא לא שייך בזה. בדבר שאינו נופל אלא לעתים רחוקים. רק משום שבועה. וכיון שהם לא נשבעו וכמש"כ מכ"ש שיכול לבטלו. ולבסוף מסיק דלאו משום שבועה והסכמה היה. רק מפני שנהגו כר"י דאוסר מדינא. וכל שנהגו כן לפסוק כמוהו בכל מילי וגם רבי היה תלמידו אין ביכולתו לבטל וכמו שהאריך הפר"ח בזה ] בסעיף ח' בסופו]

גם מה שהביא ראיה לדבריו מדברי מהרי"ק (סי' קמ"ד] שכתב דלא מהני שאלה בדבר שהוא משום סייג וגדר. לא באביהם ולא בזרעם. ומזה דייק כיון דאנן פסקינן בש"ע יו"ד [סי' רי"ד סעיף א'] כדעת הרא"ש דמהני שאלה באביהם. דה"ה לזרעם, המעיין שם יראה דהתם מילתא אחריתא הוא. שעל עיקר הדבר לא שייך ביה פתח חרטה כמו בנדרים ושבועות. רק דעיקר מילתא, משום שהרמב"ם קורא תגר על מנהג זה שנהגו שלא תטבול תוך מ' לזכר ופ' לנקבה. וכיון שהם נהגו לפסוק כתניא שהסכים שיש בזה משום גדר וסייג וכמ"ש בתשו' מהרי"ק שם. שוב א"א להתיר להם. שהרי לא היה לפניהם ענין לתלות בהם דבר פתח חרטה. ובחרטה לחוד לית מאן דפליג, דלא מהני לגבי בניהם

ג ונראה דאפי' לדעת הפר"ח דמהני פתח וחרטה בבניהם זהו דוקא במילתא דשייכי בגווה כגון בגוונא דאיירי ביה שגם המה נלכדו באיסור זה. אבל במילתא דלא שייכי בהו כגון הקדש ותרומה וחלה שהפריש אביהן. לית מאן דפליג דלא מהני פתח חרטה דילהון לגבי הקדש ותרומה וחלה שהפריש אביהן שהרי לא תנינן אלא שהיורש סומך וממיר. ובמנחות דף צ"ב וצ"ג] גם בזה פליגי ר"י ורבנן שם. מכללו נשמע דלשאר דברים הרי היורשים כיד אחרים דמי

ד ומה שנתעורר כ"ת יד"נ להקשות מנדרים (דף נ"ט ע"א] דמהדרינן לאשכוחי בתרומה גוונא דליתא בשאלה ולא אשכחינן כדי לתרוצי המשנה דקתני דתרומה בטילה. ואמאי לא מתרצינן דאיירי כשהפריש אביו תרומה ומת ואח"כ נתערבה. דתו ליתא בשאלה. ומזה רצה לדייק כדעת הפר"ח דאפי' בכה"ג מהני פתח וחרטה דיורשין, יפה העיר. מכל מקום מזה לא נוכל לדייק מה שהוא נגד הסברא וסתמא דתלמודא ופוסקים, ומקדם נפרש דברי הש"ס וממילא יתורץ קושייתו. ועיין בט"ז יו"ד [סי' שכ"ג ס"ק ב'] שהקשה על תירוצא דש"ס מפני דתרומה אין מצוה בשאלה. דמה בכך הרי בכל דבר שיש לו מתירין כל כמה דלית ליה פסידא נידון כיש לו מתירין ועיי"ש מה שתירץ

אמנם תירוצו תמוה. שכתב מפני שאין המתיר עתיד להיות בודאי דאולי לא ימצא פתח וחרטה. רק הפתח שיש לו מפני שנתערב פתח כזה לא מהני מידי כיון שאין הפתח מעצמות דבר הנדור. ותחלת הדברים נכונים היטב. אולם מה שסיים דפתח לא מהני אלא מעצמותו, מוקשה. דאנן פסקינן דגם פתח מדבר הנולד מהני היכא שמצא מעצמו פתח כזה עיין סי' רכ"ח סעיף י"ג בהגה"ה דאנן הוא דלא פתחינן ליה בנולד. אבל אם נתחרט בעצמו ע"י נולד מהני ורובם דנולדים אינן מעצמותו אלא מפני סבות אחרות. וכבר השיגו בנקודת הכסף מצד הסברא. ומה שתירץ הנקה"כ מפני שאין נשאלין אלא מפני הדוחק אכתי לא מתוק לחיך. דמכל מקום השתא שנתערבה ויפסיד התערובות כולה. אין לך שעת הדחק גדול מזה. ואכתי לא יצא מכלל דבר שיש לו מתירין

והנה בדין דבר שי"ל מתירין דלא בטל יש לדון אם מתחלה דנין על הנידון אם יש לו מתירין. וכד חזינן דבר שיש לו מתירין כמו שהוא בתוך התערובות. אזי נתגלגל מזה דלא בטל. מטעם דעד שתאכלנה ע"י ביטול וכו'. או אם נידון מיד ונימא דכל כמה דיש לו מתירין כשלא תתבטל. תו לא סמכינן על הביטול דביטול לא מהני רק באופן שאין לו היתר זולת הביטול. ונפ"מ טובא היכא שאסר על עצמו בקונם חתיכה ידועה. ונפלה כולה בתוך התערובות. דאם נימא דדנין אם יש לו מתירין בהחלט. ומזה נסתבב פני הנידון אח"כ דלא בטל והכא כיון דנפלה כולה וכיון שכבר נתבטלה. ואין מקום לשאלה לחול. שהרי בשבועות [דף כ"ח] פליגי באכלה כולה אם נשאלין עליה. ואנן פסקינן דנשאלין. דבשוגג מחוסר קרבן ובמזיד מלקות [וע' בדגול מרבבה י"ד סי' רל"ח]. והכא כיון דנתבטלה והרי היא כמבוער לא תחול השאלה כלל. רק אם נימא דלא בטל. יש מקום לשאלה לחול. ואנן לא שמעינן בדבר שיש לו מתירין דלא בטל. רק היכא דיש לו מתירין אפי' כשתבטל. ולהכי לא בטל כיון דבין כך ובין כך יש לו מתירין כגון בקונם ונפלה מקצתו. אבל אם נימא דכל