זית רענן חלק ב עה

בדיקה לבעלה [וכן מבואר בש"ס נדה י"א ע"ב] אבל לענין חשש ווסת נראה דלא חיישינן כלל. ויותר מזה מבואר בחידושי רמב"ן נדה (דף ס"ו] ובחידושי ר"ן שם גבי דימת עירך. דאפילו קובעת כן ג' פעמים אין בזה משום חשש ווסת כלל. וזה לשונו דאינה דבר של קביעות כקפיצה וכיוצא בו. אלא אקראי בעלמא הוא. ולפי"ז בעל כרחו צריך לומר דהא דאסרו במחמת תשמיש לאו משום חימוד הוא אלא משום דישת אבר הוא. ומשום הכי סמכו נמי על בדיקת שפופרת וכתירוצו של הבית יוסף דלהחמיר לא אמרינן אין כל האצבעות שוות או כמו שכתב הגאון מוהר"ח זצ"ל בנודע ביהודה [סי' מ"ה] עיין שם

ב ועתה נשימה עין העיון בבנין דיק אשר עשה גם שפך סוללה לתרץ קושיות הללו, ברם בחכמה נפלאה עסק בבנין זה ועשה תחתיים שניים ושלישים בשמות מחולקים. והנה בעיקר הענין ויסוד הדבר כיון הגאון המחבר לדברי הגאון מוהר"ח בנודע ביהודה [סי' מ"ד] ובעל נוב"י קלסהו לחכמה נפלאה. והגאון המחבר בעל חוות דעת העמיק והרחיב יותר בזה. ועשה בזה כמה גבולין וסייגים כאשר נבאר בקצרה. והגאון מוהר"ח כיילם בסוג אחד, ולאשר שהדבר הבנוי על קוטב אמרי יושר אהובים מכל. נברר לפי ענ"ד בכור הבחינה את הנראה יותר על פי אמרי נועם ונופת צופים מרבותינו הראשונים. ומתחלה נפרש ונוסיף קצת ביאור בדבריהם כאשר יבין המעיין שהוא מן ההכרחי לפרש כן לדבריהם

הנה בחוות דעת מבאר דברואה מחמת תשמיש אתיא משום שני סוגים. האחד משום ממלאה ונופצת והוא כעין חולי ואית בו ספק שהוא במקור או מן הצדדין. והשני משום ווסת מחמת חימוד או מקרה תשמיש. ולכל אחד מן הסוגים אית ביה צד קולא וחומרא והוא דגבי ממלאה ונופצת אית ביה ספק צדדים. וגבי ווסת אין בו ספק כלל והוא ודאי מהמקור. ועוד דכל שהוא משום ממלאה ונופצת נעקר בפעם א'. דבין שנמצא על צדי השפופרת. ובין שלא נמצא כלל על השפופרת אמרינן שחולי זה הוא מהצדדים. אבל כל שהוא משום ווסת אפילו בכמה וכמה פעמים. לא נעקר הווסת על ידי בדיקת שפופרת. דקילא מכל אצבעות ומכל הכחות. ולהיפוך יש גם כן צד חומר בממלאה ונופצת. דלא שייך ביה להתירה לאחרים כל שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש אצל הראשון. משום דאין כל האצבעות שוות. משום דכל שהיא ממלאה ונופצת והוא במקור אזי על ידי כל דבר קל שמכניסה למקור מתחייב לזוב ממקור דמיה אכן כשחולי זה הוא מן הצדדים. שפיר נוכל לומר שאין כל האצבעות שוות. אבל כל שהוא משום ווסת. הגם דבוודאי שהוא מהמקור אבל בוודאי הוא שאין כל האצבעות שוות לענין זה. ומשום האי טעמא אחר שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש. אסורה לו משום ס"ס. ספק שראתה משום ווסת. ואת"ל מחמת ממלאה ונופצת אימור מן המקור ולשני מותרת משום ס"ס. חדא דלמא ממלאה ונופצת מן הצדדים. ואת"ל מהמקור אימור מחמת ווסת הוא ונגד השני ליכא משום ווסת דאין כל האצבעות שוות. ומש"ה מותרת לשני בלא בדיקת שפופרת. אע"ג דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן על ס"ס. זהו היכא דאיכא לברורי שני הספיקות. כמ"ש שם [בקושי' ה']. אבל לפי הצעה הנ"ל ניחא. דע"י בדיקת שפופרת ליכא לברורי. רק היכא שממלאה ונופצת אז איכא לברורי אם מן הצדדים או מן המקור. אבל כשהוא מחמת ווסת עודנו לא יתברר. דאכתי שייך לומר גבי השני אין כל האצבעות שוות כך צריך לומר בכוונתו ליישב קושי' ה']. אבל כשהוחזקה לג' אצבעות ולג' כחות לכל א'. אזי אסורה לכולי עלמא משום ספק ספיקא להחמיר, ספק ווסת. ואם תימצי לומר מחמת חולי, שמא מן המקור, כשם שאסורה לראשון לאחר שראתה ג' פעמים. ובדיקת שפופרת מהני בין כשנמצא על הצד ובין כשלא נמצא כלום. משום דנסתלק החששא דממלאה ונופצת מן המקור. אע"ג דאכתי יש לומר שהוא משום ווסת. וכיון שנתחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות. תו לא מהני בדיקת שפופרת כלום. מפני דקילא מכל האצבעות ומכל הכחות. מכל מקום מותרת. דבמקום עיגון מקילין גם על ידי ספק אחד. ומשום האי טעמא סבירא ליה לרש"י דלא מהני בדיקת שפופרת גבי הראשון. משום דאכתי גם לאחר הבדיקה תהי' אסורה משום ספק ווסת. ולדעת הפוסקים החולקים. מקילין בספק א' אפילו שלא במקום עיגון. וכשבדקה בשפופרת ונמצא על ראשו. הגם שבדקה אחר כך כמה וכמה פעמים ולא מצאה מכל מקום אסורה. דנהי דיצאה מחשש דממלאה ונופצת. מכל מקום אסורה משום דחיישינן לווסת של מקרה תשמיש. וחיישינן שמא בפעם אחת הי' שוה למקרה תשמיש. והבדיקות שלאחר כך לא היו שווין למקרה תשמיש עיין שם. וצריך לומר בכוונתו דלאו מחמת ספק ווסת הוא דאסרינן לה. שהרי במקום עיגון לא אסרינן לה משום ספק א' אלא דכיון דחזינן דנשתנית מפעם לפעם. אזי אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהוא משום ווסת. ומשום הכי הוא דנשתנית מפני שהדבר מתחייב כן בעצמותו וכמ"ש לעיל. אבל אם נימא שהיא ממלאה ונופצת. אזי בעל כרחו צריך לומר דנתרפאה. ואינו מן הדין להוציאה מחזקה קמייתא. אלא היכא דליכא לתלות בצד אחר. וכן צריך לומר במאי שכתב שם דגבי הראשון אם מצאה על ראשו. ואחר כך בדקה ולא מצאה דמותרת לשני הוא גם כן כמו שכתבתי. דאי לא תימא הכי קשיא להפוסקים דמתירין בבדיקת שפופרת גם לראשון דעל כרחו צריך לומר לדעתו דגם שלא במקום עיגון מתירין על ידי ספק א'. אם כן נימא כשבדקה ומצאה על ראשו ואחר כך בדקה ולא מצאה תהיה מותרת גם לראשון משום ספק א'. דמה שראתה היתה משום ממלאה ונופצת ועתה נתרפאה. ומהפוסקים לא משמע כן אלא צריך לומר דכוונתו משום איגלאי מילתא למפרע שהיה משום ווסת וכדכתבתי לעיל. ישים נא המעיין עין עיונו בספרו ויראה שטרחנו עד כה כדי להעמיד על כוונתו העצומה. וכי היכי דלא לדחותן בגילא דחיטתא

ג איברא נבחינה בכור הבחינה אם עיקר יסודו בנוי ע"פ דעת רבותינו הקדמונים. ועל פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר. הלא הם הסמ"ג והר"ן בהלכות והגהות מיימון בתשוב' [בפרק ד' מאיסורי ביאה] כתבו כולם שגם לראשון מותרת בבדיקה. אלא משום דלא תתקלקל אכולי עלמא אם תמצא על ראשו והוסיפו הר"ן והגהות מיימוני בזה וזה לשונם שאילו בדקה לראשון ומצאה טמאה אסורה לכל, שאע"פ שאין כל האצבעות שוות. כל שידוע שהדם בא מן המקור אין ראוי שתשמש ושתכניס עצמה לספק כרת וכו' עכ"ל. ולדעת המחבר מה הקשו דאכתי אין כל האצבעות שוות. הלא לדעתו אם נמצא על ראשו אזי אמרינן בוודאי שהיא ממלאה ונופצת מן המקור. וכל הממלאה ונופצת מן המקור שוב לא שייך כלל לתלות ולומר דאין כל האצבעות שוות. [ועיין לקמן אות ד' מה שכתבנו להמתיק דברי תירוצו]. ועוד דנהי דכל שהיא ממלאה ונופצת. ואזי גם בדבר קל שנוגע במקור מתחייב בעצמותו לצאת דם מן המקור. אכתי איכא משום שאין כל האצבעות שוות מפני שאין כל האצבעות מגיעים למקור. כמו שכתב הרמב"ם להדיא בפרק ה' מהלכות איסורי ביאה הלכה ד'] וזה לשונו ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע עד ראשו שבפנים אלא שרחוק ממנו מעט לפי האצבעות, עכ"ל. ועתה נפרש דבריו במאי שכתב דלראשון אסורה משום ספק ספיקא להחמיר. ולשני מותרת משום ספק ספיקא להקל. דקשיא ממה נפשך. אלא משום דלפירושו גם לאחר בדיקת שפופרת עודנו הדבר בספק ווסת. ולדעת רש"י מחמירין בספק א' שלא במקום עיגון. ומשום הכי לא מהני בדיקת שפופרת אצל הא' והב'. ולדעת התוס' ורובא דרבוותא מקילין בספק אחד אפי' שלא במקום עיגון. על כן הוצרך לפרש לדעת רש"י דהא דמותרת לשני בלא בדיקת שפופרת משום ספק ספיקא להקל ולדעת תוס' ושאר פוסקים צריך לומר דאסורה לראשון הוא משום ספק ספיקא להחמיר

איברא בעיקר מילתא לא נהירא כלל האי ספק ספיקא להחמיר שהרי אם ממלאה ונופצת מן המקור. או שהוא משום ווסת ממקרה התשמיש. הוא גם כן בוודאי מן המקור. והוא יותר גרוע משם אונס חד הוא, דאינו נידון כלל לספק ספיקא. ואין ביניהם אלא חילוקי הסבות לבד. וכי יעלה על דעת דחילוקי סבות יחלקו בין הספיקות. אבל לדינא שניהם טמאים ושניהם מן המקור. גם הספק ספיקא להקל קשה להולמן. דחדא דילמא ממלאה ונופצת מן הצדדין דהשתא צריך לומר ואם תימצי לומר דממלאה ונופצת מן המקור ושוב נסתלק הספק הב'. וצריך לומר להיפוך. חדא דילמא מן הווסת. ואם תימצי לומר ממלאה ונופצת דילמא מן הצדדין. ויש לדון משום ספק ספיקא שאינו מתהפך. שהרי מתחלה צריכין לדון אם מן המקור או מן הצדדין. וכמו שכתב הש"ך בדיני ספק ספיקא ס"ק ט"ו]. ומכל מקום איפשר ליישב דברי החוות דעת. דאכתי יש לדון אצל השני משום ספק ספיקא. כיון דאיפשר במציאות לתלות