זית רענן חלק ב עד

ג"פ בלא זמנים ידועים דבזמנים ידועים אינה נאסרת על בעלה שהרי אפילו בסמוך לווסת תלינן בווסתה שם דף ס"ו בברייתא] ומשום הכי דמי לווסת דקפיצה לחוד. דנעקר בפעם א'. וכן כתב בנוב"י [סי' מ"ו]

ונסתלק בזה גם קושיא (ד') שם. דמאי מהני בדיקת שפופרת וכו'. מכל מקום קשה דנראה גבי נגח שור חמור וגמל אף דהוחזק לכל המינים וכו', יעו"ש. דאיזהו דמיון יש לשור מועד דחזקה מעולה היא אפי' להוציא ממון. והוא דמדמינן לי' לווסת קבוע כמו שמדמה שם בש"ס. אבל כשרואה מחמת תשמיש דדינו רק כווסת שאינו קבוע ולחששא בעלמא. ובעילה כל דהו נעקר החשש. וזהו שכתב בבית יוסף דבדיקת שפופרת מהני להקל אע"ג דאין כל האצבעות שוות

בקושי' (ה') כתב וזה לשונו. אם שפופרת דמי ממש לאצבע אמאי מותרת לבעל השני בלא בדיקה. דנהי דאיכא ספק ספיקא כמו שכתב הבית יוסף. הא במקום דאיכא לברורי אסור אפי' בספק ספיקא. וכאן אפשר לברורי שני הספיקות וכו' עכ"ל איברא למאי שכתבנו לעיל [בסימן י"ח סוף אות ה'] דלא עבדינן בדיקה להחמיר עלי' במקום עיגון. רק לאחר שהוחזקה לכל האצבעות ולכל הכחות. הוא שהכריחו לבודקה ע"ש, משום דבלא זה אסורה לכולי עלמא. והבדיקה הוא להקל עליה דלמא תמצא מן הצדדים או שלא תמצא כלל על השפופרת. דאזי אמרינן דלמא נתרפאה. גם יש לומר דהא דלא סמכינן על ספק ספיקא היכא דאיכא לברורי זהו היכא דצריך לספק ספיקא או לרובא לעיקר הדין. אבל היכא דמותר בלאו הכי ואיכא בהדי' ספק ספיקא או רובא. אזי מסתברא דס"ס מהני לזה שאינו צריך לברר. והכא נמי מותרת לשני מצד עיקר הדין. דמהיכא תיתי נחזיקנה בבעלת מום ולומר שמפני שרחמה צר הוא הגורם וע"י זה תיאסר לכולי עלמא, אימא להיפוך שהאצבע שלו הוא הגורם. ויהיו שניהם מותרים לישא ולהנשא. כמו בכתם דתולה בדם טוהר ובדם קישוי [עיין בש"ע סימן ק"צ סעיף מ"ב], וכן כתבתי לעיל בסימן י"ח אות ג'] דווסת דתשמיש קילא מכתם. ועוד דאפי' תאמר דהא דאין כל האצבעות שוות ספיקא בעלמא היא, גם כן מותרת לשני משום ספיקא דרבנן. אלא משום דאיכא לברורי הוא דמצריך הסמ"ג לבאר משום ספק ספיקא. כי היכי דלא תצטרך לברורי עוד. ועוד כיון דלשני מיהת לא נתחזקה באיסורא וכל היכא דלא איתחזק איסורא ואיכא רובא או חזקה או ספק ספיקא תו אין צריך לברר כמו שכתב במגן אברהם סימן תל"ז ס"ק ד' [והרמב"ן במלחמות ריש חולין, דרובא וליכא חזקה כנגדה א"צ לברר. וס"ס הוי כרובא, כמו שכתב בתשו' רשב"א (סימן ת"א)]

קושי' (ז') אמאי לא השמיעונו הפוסקים דאף אם נמצא על ראש המוך. אם חזרה ובדקה עצמה בשפופרת ולא מצאה דמותרת מטעם שנתרפאת. ואם כן אשה זו תבדוק עצמה תמיד אולי יהיה לה היתר וכו'. ולא קשה מידי, דהרי מבואר בהגהות מיימוני ורמב"ם [בפרק ד' מהלכות אסורי ביאה] טעמא דנתרפאת. והוא משים כמטרה לחץ את הש"ך כאילו ממנו לבד יצאו הדברים. ומסלק טעם זה מכל וכל, יעו"ש. איברא מבואר בהגהות מיימוני דבלא מצאה כלל מותרת לאחר שהוחזקה לג' אצבעות ולג' כחות משום דילמא נתרפאה. וצ"ל דהיאך משום ספיקא דאולי נשתנה הדבר ממה שהי', מוציאה מידי ודאי, והא בעלמא אזלינן בתר חזקה קמייתא ואפי' בשוטה דאיכא רפואה כל זמן דלא ידעינן שנתרפא הרי הוא בחזקת שוטה. והא דלא מצאה כלל על השפופרת. בעל כרחו הוא משום דלא דמי כח גברא של תשמיש לבדיקת שפופרת. כמו שכתב בנודע ביהודה [סי' נ"ז] וכן כתב הוא עצמו בחוות דעת. אלא ודאי הסברא הוא, משום דעודנה לא נתחזקה לאוסרה כיון שהספק שקול לפנינו. אם מן הצדדים או מן המקור, וחזר דינו כספק ספיקא. מה שאין כן היכא שכבר מצאה על ראש המוך דנתחזק שהוא מן המקור. שוב אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה פשוט וברור

קושי' (ח') אם מצאה הדם מן צדדי השפופרת דאמרינן דם צדדים הוא. ומותרת לשמש לעולם גם כשהיא רואה תמיד מחמת תשמיש. וא"כ לכאורה נראה דאפי' נקיים אינה צריכה וכו' עיין שם. כבר כתבנו לעיל [בסי' הקודם אות א'] את הנראה לע"ד בזה על נכון. ומה שתירץ המחבר על זה נבאר לקמן [באות ב']

קושי' (ט') רפוי' בעצמותה ואין בהם די ספוקו לדחות עי"ז דברי הרמב"ם והגהות מיימוני. ומה שסיים קושייתו מחמת נקיים. כבר נכלל בקושי' ח'

קושי' (י') דברי הב"ח אי איפשר ליישב כלל. שכתב דבדם המקור אין שייך לומר אין כל האצבעות שוות וכו'. ועיין בנודע ביהודה [בסימן מ"ה] מה שכתב בזה הגאון החסיד מוהר"ח ז"ל ובעל נוב"י הרחיב בזה וקלסהו בסי' [מ"ו] שם

קושי' (א') וזה לשונו כיון שהתוס' כתבו דרואה מחמת תשמיש ווסת גרוע הוא משאר ווסתות וכו'. אם כן בימי עיבור והנקה לישתרי. דאפילו לווסת גמור אין חוששין בימים אלו וכו'. אם כן המקשה בנדה [דף ל"ט] אר' מאיר דבימי זיבה לישתרי. תקשה ליה לרבנן ברואה מחמת תשמיש. וכן אם ראתה ג' פעמים מחת"ש בימי עיבור והנקה. כיון דאין קובעת ווסת בימי עיבור והנקה תישתרי לדעת הט"ז [בס"ק ט"ז] עכ"ל. ונראה דהא דמדמה הרב המחבר למאי דס"ד בגמ' לר"מ בימי זיבה. יש לחלק טובא. דהתם כיון דימי זיבה באים ממילא. לכן קסלקא דעתא דמותר להשהותה. כיון שימי ההיתר עתידין לבוא בודאי. ודמי לאשתו נדה דלא חיישינן שיבא עליה בימי נדתה. מה שאין כן הכא כיון שאסורה לו שלא בימי עבורה שוב לא תתעבר [דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת (נדה דף כ"ז ע"א)] ותהיה אסורה לעולם ובכגון זה בודאי חיישינן לקלקולא. כמו בסוטה דמסרינן לה שני תלמידי חכמים. והכי נמי ברואה מחמת תשמיש קא שרינן לה להשהותה על ידי שליש כמבואר [סעיף י"ב] אך מה שסיים באם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש בימי עיבור והנקה תישתרי לדעת הט"ז. הדין עמו, וי"ל דאין הכי נמי. איברא לדעת הש"ך לא קשה מידי. כיון שגם שלא בימי עיבורה דינה כווסת שאינו קבוע. דדמי לווסת דקפיצה. ובימי עיבור והנקה נמי דנהי דאינה קובעת. אבל מכל מקום חוששת כמו לווסת שאינו קבוע כמ"ש בסימן קפ"ט סעיף ל"ג] ובחוות דעת (ס"ק נ"א] בחדושים: גם איפשר לומר דנהי דאינה קובעת ווסת בימי עיבור והנקה. זהו בווסת התלוי במזגי הטבעי. כמו אכלה שום או ווסת דחדש והפלגה. אזי אמרינן דבזמנים הללו היא בחזקת מסולקת ממרוצת הטבעיים. אבל ברואה מחמת תשמיש שבא בכח ובפועל מדישת ותנועת האבר. כמו שכתב בנודע ביהודה (סי' מ"ה וסי' מ"ו]. אזי גם בימי עיבור והנקה קובעת. וניחא גם לדעת הט"ז דסבירא ליה דדמי לענין קביעות לאכילת שום. והטעם כדכתב בנוב"י (סי' מ"ו] דאינו דומה לקפיצה שנעשה באונס. מה שאין כן הכא שנעשה ברצון עיין שם בהגה"ה בשם בעל הנפש להראב"ד

ולפי"ז יש לומר דאין דינו של החוות דעת מוכרח. מה שכתב שם [בסימן קפ"ז ס"ק א'] בסוף הדיבור. דאם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש. והראיות היו מופלגות מן התשמישים. דמכל מקום אסורה לשמש שני פעמים בלילה א' משום עונה הסמוך לווסת דשאני ווסת מחמת תשמיש שבא בפועל. אזי הענין מחייב שתראה מיד בתוך שיעור ווסת. ואם לא ראתה מיד. תו לא נחשב כלום לראייה שאחר כך. מה שאין כן באכלה שום שלא נעשה הגורם בפועל ממש. רק שעל ידי זה נתחממה וראתה וכל מרוצת הטבע הולך וסובב לאט לאט. וגם בקפצה וראתה ביום שלאחריו ג' פעמים לא תלינן ולא חיישינן לקפיצה. כיון דלא ראתה מיד. אלמא קפיצה לא גרמה מידי. ועיין נדה (דף י"א ע"א] ללישנא בתרא. דפסקינן כוותיה בשו"ע סי' קפ"ט סעיף י"ז]. דלא אמרינן דקפיצה דאתמול נמי גרמה ואפילו ללישנא קמא החילוק פשוט. דהתם איירי לענין ווסת המורכב דאלים טפי דדינה כווסת דהפלגה ממש. והא דאיתא בסי' קפ"ט סעיף כ"ד] דאם אין כל הראיה מובלעת בתוך הווסת אלא נמשכת גם אחר הוסת וכו' דמשמע דקפיצה נמי קאמר התם איירי שהתחילה לראות מיד כמבואר להדיא. ומכל מקום נראה דבווסת דקפיצה אין להחליט בבירור. דיש לומר דאולי חימום דקפיצה הוא הגורם. ודמי לאכלה שום לענין זה. מה שאין כן במחמת תשמיש נראה יותר דאין לחוש בראיה מופלגת. והמחבר אזיל לטעמיה בזה כמו שכתב [בס"ק ג']

בקושי' (ב') הקשה שם וזה לשונו הא בתוס' [דף ט"ז] בד"ה לא יבעול. כתבו הטעם שצריכה בדיקה לפני תשמיש. דחיישי' למקרה חימוד התשמיש. ואם כן היאך מועיל לה בשפופרת וכו' ונראה דתוס' לא כתבו כן רק בעסוקה בטהרות. דבעילה כל דהו החמירו ביה. ואז אמרינן מגו דבעי בדיקה לטהרות בעיא נמי