זית רענן חלק ב עג

בעלה. וקשה ליה דהא לענין ווסת הוה ספק דרבנן ותירץ ג"כ כן [איברא סותר דברי עצמו ממה שכתב (בס"ק ג') וזה לשונו, ולפי מ"ש דאינה מותרת במצאה הדם בצדדי השפופרת, רק מטעם דווסתות דרבנן, ומתירין מטעם ספק צדדין, אם כן לפי זה צריכין נקיים, דנגד נקיים הוא ספק דאוריי' כו', עכ"ל]. ובנודע ביהודה דעתו נוטה להקל גם לעניין נקיים היכא שנמצא על צדדי שפופרת, שהרי אמרינן להדיא בש"ס בידוע שהוא מן הצדדים. ולפי ענ"ד במחילת כבוד תורתו הרמה. נראה ברור דהכי פירושו, דכיון דעיקרן של ווסתות הוא מדרבנן אפי' בווסת דחדש או להפלגה ודילוג, אבל מדאורייתא לא תלינן כלל בתר גרמות, ולומר שימי המולד גרמו ראיות הללו, ותיאסר לבעלה כשיתגלגלו עוד לאחת מן המקריים. אלא לעולם אמרינן דבפתע פתאום נפתח המקור וראתה. ולא תלינן ראייתה בשום אמתלא וסבה. הגם דגבי שור המועד מחזקינן לי' מדאורייתא. אבל בווסתות לא מחזקינן לי' מדאורייתא בשום מקרה וסבה, אף שהוחזקה על ידו בג' זימני, [והא דמשמע בש"ס ב"ק (דף ל"ז ע"ב) ובכמה דוכתי דשוין הם. היינו לאחר שגזרו רבנן בווסתות, מסתמא כעין דאוריי' תקנו], ואם כן בווסת דימי חדש דמסתבר לתלות ההשתנות בהם מכל שכן בווסת דתשמיש דגרוע מהם טובא. שאינה חוששת רק לאחר ג' פעמים, ודינו כווסת שאינו קבוע לכל דבר. וגם זאת נודע בעליל דלא חידשו חז"ל לעיקרן של ווסתות. להקל על ידו בדבר איסור דאורייתא. רק שהוסיפו עוד להחמיר על ידו ולאפרושי מאיסורא

ולפי"ז הכי פירושו, דכיון דראתה ג' פעמים מחמת תשמיש ובאנו לחוש דמקרה תשמיש גרמה לה וכשם דגזרו רבנן בשאר מקרים לתלות ראייתה בהם. כיון דהשתא שנמצא על צדדי השפופרת ולא על ראשו. הרי בעל כרחו צריך לומר דמקרה התשמיש גרמה רק לחיכוך הצדדים, ולא שיפתח המקור. דאם כן היה מן הראוי למצוא על ראש המכחול, אבל לענין נקיים וטבילה הרי הדר דינא לדאורייתא. דלא תלינן כלל במקרה ואמתלא. רק שנפתח מקורה בתוך שיעור ווסת לבדיקה זו. ונמצא בשעת בדיקת שפופרת בבית החיצון, ודינו כדם הנמצא בפרוזדור, דטמאה וחייבת בקרבן אבל לאחר ז' נקיים וטבילה מותרת לבעלה ממה נפשך. דאי בתר דאורייתא אזלת, הרי מדאורייתא לא חיישינן. ולא תלינן הראיות במקרים, ואם באת להחמיר ולומר דתלינן למקרה ומיעוך האצבע, הרי כבר נבדקה ולא נמצא על ראשו. וע"ז אתיא על נכון לישנא דש"ס. בידוע שהוא מן הצדדים. דמקרה התשמיש לא גרמה אלא לצדדין. אבל לענין הנוגע לאיסור דאורייתא. שוב הדר דינא דלא תלינן כלל במקרים לסבת דברים

ב והא דלא שריא לראשון משום ספק צדדים, דבשלמא לאחר שהוחזקה לג' בני אדם, לא קשי', כיון דאיכא לברורי על ידי שפופרת. אבל קושי' עצומה היא לדעת רש"י ורמב"ם דלדעתם ליכא לברורי, היינו טעמא. דיש להבין על הא גופא דנקטינן לספיקא דצדדים. ובכל מקום אמרינן דחזקת דמים הוא מן המקור וחייבין על ביאת מקדש. שמע מינה דלית ביה משום ספיקא כלל. ולפי הנ"ל ניחא קצת כמובן. אבל נראה ליישב ברווחא, דאיתא בבכורות (דף מ"ב ע"ב] דגבי טומטום חיישינן שמא ימצא סריס, דהואיל ואישתני אישתני. הרי דאע"ג דגבי קטנים לא חיישינן שמא ימצא סריס ומיבמין. משום דרובא דעלמא אינם סריסים. אבל זה דאישתני מכולי עלמא. חיישינן נמי למיעוטא דסריסים. הוא הדין נמי בנידון דידן דכיון דרובא דעלמא אינם רואין מחמת תשמיש וזו הואיל ואשתנית אמרינן נמי דילמא אישתנית נמי מכל הנשים דרוב דמיהן מן המקור וזו אישתנית למן הצדדים, ומכלל ספיקא לא יצא. אבל מ"מ אי איפשר להתירה לראשון לאחר ג' פעמי' משום ספק צדדים דהרי כל חששא משום ווסת הוא. ובספק ווסת נידון כספק דרבנן כדאיתא בסי' קפ"ד סעיף ד'] בספק קודם הנץ. היינו טעמא משום דחזקת דמים מן המקור. מאי אמרת דכיון דאישתנית אישתנית מפני דעל זה גופא אנו דנין אם היא נשתנית. דדלמא אצבע דידי' גרם. והוא נשתנה ולא היא, ולכן היא בחזקתה קאי. ואמרינן גבה דחזקת דמים מן המקור הוא ולא מן הצדדים, אבל לשני מותרת משום ספק ספיקא כמו שכתב הסמ"ג. דאם השינוי מחמת הראשון. פשיטא דמותרת לשני. מאי אמרת דהיא נשתנית אזי מהדרינן להתירה משום ספק צדדים. דכיון דנשתנית נשתנית גם לזה, וכמו שכתבתי לעיל: [לכאורה יש להתבונן אמאי שבקו הפוסקים לגמרי גבי האיש. דאם נשא ג' נשים וראו מחמת תשמיש דאסור לישא אשה עוד, ואפשר לומר כיון דאסור לו לעמוד בלא אשה, וכיון דעיקר חשש משום ווסת הוא, וגבי מילתא דאיסורא לא גזרו רבנן]

ג ומה שכתב בנודע ביהודה ובחוות דעת דמשום הכי לא שריא לראשון משום ספק צדדין. כיון דעיקר הספק נולד בדאורייתא: לפי מה שכתבתי בתשו' אחרת [בחלק אורח חיים סימן ח' אות א'], יש לשדות ביה נרגא ולדון בזה. הגם דקושטא הוא שכן פסק במהר"י בן לב. בספק איסור דאורייתא שבשלו בכלי והכלי אינו בן יומו, דמכל מקום אסורה כיון דעיקר הספק נולד בדאורייתא איברא בשער המלך בפרק י' מהלכות מקואות דף ל"ב] ד"ה וראיתי להפר"ח האריך בזה. ומביא בשם פר"ח, דהאי דספק ביצת נבילה מותרת. אף על גב דעיקר הספק נולד בדאורייתא. משום שהנדון מתפרד על שני חתיכות שונות. דהיינו על התרנגולת ועל הביצה אזי דנין על כל אחד כדינו. ותרנגולת אסורה מספק כדין ספיקא דאורייתא. והביצה מותרת כדין ספיקא דרבנן. אבל בכלי שאינו בן יומו מספקינן אדאורייתא. שעיקר הנידון הוא על הבלוע שבתוכה שהוא מספק איסור דאורייתא. אע"פ שנתגלגל לאיסור דרבנן אזי אזלינן בתר עיקר הספק. והקשה שם בשער המלך על זה מדברי פרי חדש עצמו [בסי' תס"ז ס"ק ט']. שפסק בגרעין חטה אחת לתותה במים וכתב עליו פסוק ארץ חטה ושעורה. וזה לשונו ומיהו מסתברא ודאי שאם עבר ולא ביערו שמותר לאחר הפסח וכן עשיתי מעשה. וסברתו מטעם דחמץ שעבר עליו הפסח לא אסור אלא מדרבנן. והקשה בשער המלך דהא כיון שעיקר הספק נולד בדאורייתא. והוא חתיכה א'. אזלינן לחומרא כמו שפסק מהר"י בן לב. ורשמתי לעצמי שם על הגליון דדברי פר"ח נכונים ולא הפג ריחו וטעמו לא נמר. ועיין שם בדיני חמץ [אות א'] מה שכתבנו שם

ולפי"ז נלמוד מזה לנידון דידן. הגם דמעיקרא לענין ז' נקיים וטבילה. נידון כספיקא דאורייתא. אבל לאחר שספרה וטבלה. שכבר נסתלקה שמא דאורייתא לגמרי. והשתא יסוב פני הנידון רק משום ווסתות דרבנן, אזי נידון רק כספיקא דרבנן. לכן מחוורתא כדכתבינן לעיל [באות ב']: סימן כ עוד בענין הנ"ל

א ביען שראיתי בחוות דעת [סימן קפ"ז סעיף קטן ג'] שבנה דיק ושפך סוללה לחזק רק דעתן ופסקן של רש"י ורמב"ם דגבי בעל ראשון ושני אסורה לבעליהן אפי' על ידי בדיקת שפופרת ולעקור פסקן של רוב רבוותא מכמה וכמה קושיות שונות שהאריך וכאשר נציג מהם מול פני המעיין הנה. ולפי ענ"ד נראה שמקצתן תמוהות לגמרי, ואין בהם כדי פריקה לפרוק רובא דרבוותא ומקצתם יש לדחותם, ומהם ילמוד המעיין שאינו כדאי לעזוב דעתן ולזוז זיז כל שהוא מדברי רבותינו הראשונים. גם מכמה קושיות של האחרונים. ואציגם בקצרה הנה ולא כסדרן, רק נשים את הנקודים שמה לתמיהות בראשונה

שם בקושי' (ג') וזה לשונו, כיון דכתבו הפוסקים דאפי' לא ראתה כלל מותרת. היאך נעקור הווסת של ג' פעמים. בזה שלא ראתה רק פעם א'. ובסעיף י"א כתב המחבר דבעינן עקירה ג' פעמים. ולא קשה מידי דכיון דווסת של תשמיש גרוע משאר ווסתות דחוששת אפי' לפעם אחת. והכא רק בג' פעמים. ובעל כרחו צריך לומר דדמי לווסת דקפיצה דאינה חוששת רק לאחר ג"פ. ודינו כווסת שאינו קבוע ונעקר בפעם א'. אבל כשקבעה ליום ידוע אזי דינו כווסת קבוע ואינו נעקר אלא בג' פעמים. כדאיתא להדיא בסימן [קפ"ט סעיף י"ז י"ח]. ומשום הכי בסעיף [י"א] דאיירי לענין קביעות הווסת לזמנים ידועים, להכי אינו נעקר רק בג"פ. דדינו כווסת דהרכבה. אבל הכא דבעל כרחו איירי כשראתה מחמת תשמיש