זית רענן חלק ב ע

ח ואגב גררא אודיע ליד"נ בהאי ענינא שתמה בעל מחנה אפרים בהלכות גזילה [סי' י"ג] על דברי הגה"ה שניה בסי' שס"ג סעי' י'] ישראל שברח מן העיר וכו' דפטור מפני שלא קיימא לאגרא. שאם לא היה דר בו הישראל היה דר בו הכותי, והקשה מתוס' ב"ק (דף כ') בד"ה הא איתהנית דבתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה דחייב מפני שנהנה מחסרון של חבירו אע"ג דבשעה שנהנה לא חסרי' מידי שכבר נחסר ע"י התוחב, וכן באכלה מתוך הרחבה דמשלם מה שנהנית אע"ג שכבר נחסר מ"מ כיון דמטי ליה הנאה מכח החסרון של חבירו. א"כ ה"נ יתחייב אע"ג דלא ק"ל בשעה שנהנה דמ"מ מטי ליה הנאה ע"י חסרון שקודם לזה. ומה מאוד נפלאתי על גבר בגוברין אביר הרועים גאון הגאונים כמוהו שמדמה בזה הדברים השוים במילות אפס בתוכנתם רחוקים זה מזה מרחק הלאה. דגבי מידי דאכילה הוא דלא אזלינן בתר השתא ונימא כיון דהשתא לא חסריה מאומה כיון דלעולם לא סגי בלאו הכי. שהרי א"א ליהנות מן האוכל עד דחסריה בלעיסה. או דמטיא ליה לבית הבליעה במקום שאינו יכול לאהדורי רק על ידי הדחק. ולהכי א"א לחלק ולהפריד בין החסרון שקודם להנאתו, ולבין הנאה שנהנה אח"כ. כיון דלעולם א"א בלא"ה ודומה למה דאמרינן בגיטין [דף נ"ב בתוס' ד"ה מנסך דא"א לינסוך בלא הגבהה וחשיב כאלו נעשה בהדי הדדי. אבל גבי בית דאפשר ליהנות בלא חסרון כלל. כגון היכא דלא קיימא לאגרא כלל. ולהכי גם עתה דלא קיימא לאגרא מפני הידוע. אזי אזלינן ג"כ בזה בתר השתא והחסרון שחסרו הידוע כבר נסתלק בשעה שנהנה ולא אזלינן תו בתר מעיקרא כיון דאפשר הוא לחלק ביניהם וזה ברור ונכון

ט מ"ש מעכ"ת כוונים בש"ס ב"מ דף ק"א] כגון דא צריכא רבה גבי זיתיי אני נוטל דאמר ר' יוחנן משום ישוב ארץ ישראל ולא אמר משום כחשא דארעא. ע"כ בחוץ לארץ שומעין לו וי"ל דר' ירמיה ס"ל דאין נפקא מינה בין עשה בידים או לא ועיין בתוס' שם ע"ב תד"ה בשדה] וכיון דלא חייב משום כחשא דארעא ע"כ ס"ל בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור. וקשיא ליה קושיית הגמרא לעיל (דף כ'] מקורה של הקדש וצריכין לתירוצא דרבה. שמחתי על השקדת לימודו בעיונים ושעשועין דאורייתא אבל לקושטא הלא התם איירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וקשיא מקורה של הקדש אבל הכא דאיירי משום כחשא דדמי לפום דמיונו לפלוגתא דבין רי"ף ותוס' דאיירי בקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. דתו לא קשה מהקדש שהרי גם גבי הקדש גופיה היכא דלא נהנה לא מעל אע"ג דחסריה להקדש ואפי' לדברי רא"ש שהמציא דאע"ג דלא עביד למיגר מ"מ חשיב כנהנה רק שיכול להשיג הנאה זו בלא שכר במ"א. אבל הכא שלא נהנה כלל פשיטא דלא מעל. ומובן מעצמו דלדעת הרא"ש אין לדמות הנידון דכחשא להתם

ומ"ש מעכ"ת לתמוה על מהר"י בן לב [בחלק ג' סי' קי"א] דקו' ר"ן ר"פ האומר בקידושין גבי רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב וכו', מתוספתא, לא קאי למסקנא כיון שהמוכר לא נתרצה בפירוש למוכרם לאחרים והעיקר תלוי בדעת המקנה כדאמרינן מי הודיע וכו' יש לדחות הכי המוכר לא נתרצה להקנות ליד מי שהוא, רק בני באגי היו אלמים והיו מרחיקים הלאה את הקונים בקולות ודברים כדרך החוטפים והאלמים כי יתנו בקולם בצווחה ובצעקה להלאות הקונים לבל יקרבו זרים בתוכם שהרי אמרינן שם דמ"מ הוי ליה להודיעו סבר אדהכי והכי אתי אינש אחרינא זבין לה הרי להדיא שהמוכר נתרצה לכל מי שיזדמן ומי שלא ישמע לקולם ולא יחוש למו יקנם ולאחר הקנין שוב הקולות יחדלון ולא ישמעו עוד. ובעיקר כוונת דברי מהריב"ל בתשו' הנ"ל במ"ש שם. איברא דיש מקום לדחות דאדרבה איפכא מסתברא. ונראה ממשמעות לשונו כך דהיכא שהתנה להדיא ברבית קצוצה הוא דמחייב מהר"ם ביתמי אבל הכא שהתנה בפירוש שהרויח מהלבשה זו דהיינו מחיר וחילוף הראשון שיסחור מן הסחורה וחפצים שקיבל מן האפטרופוס יתן כולי' רווחא ליתמי משמע קצת לס"ד דמהריב"ל] דדמי להתנו בפירוש שלא יתנו עוד ממסחרם שיעשו אח"כ בחילופים והלבשות אחרות וכאילו גילו דעתם בפירוש בזה. [ובמסקנא לא קיים סברא זאת] ואולי נודע להם כי הלבשה זו רחוק מן ההפסד נתרצו מתחילה ליתן כולא רווחא ליתמי משא"כ במסחרים אחרים שיעשו אח"כ שיכנסו את עצמן בהפסידות וסכנות עצומות לכן גם אם ירויחו יהיה שלהם לבד, [אבל בסתמא ממש גם המהר"י בן לב מודה לדעת הרמ"א ז"ל]

ועתה עיקרא לדינא דבחלק המגיע ליתומים מחויב ליתן להם חצי הריוח שמגיע לחלקם אע"ג דלא התנה כאשר פסק הרמ"א בחו"מ [סימן ר"צ] ומסקנת המשנה למלך שם ודעת בעל טו"ז ביורה דעה סימן ק"ס ס"ק י"ז] ול"מ מי שחולק בזה מן האחרונים המפורסמי' ודעת רש"י ז"ל שמצריך דווקא בב"ד ואנן לא פסקינן כוותיה בש"ע [עיין בש"ע יורה דעה סי' ק"ס סעיף י"ח] בזה. ולא מצי למימר קים לי כמ"ש מעכ"ת בשם האורים ותומים. [ועיין בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק י"ד סי' מ' שהורה למעשה כדעות החולקים על רש"י]

ובזה אצא ואומר שלום לארעא קדישא ושלום לכל יושביה הקדושים והפרושים שליט"א, ובפרט לכבוד ידידי עוז הרב השואל שליט"א, ה"ה המאה"ג הצדיק המפורסם בכל גלילותנו מו"ה נחום נ"י. מעי מעי הומה עלי וקירות לבבי תוקד בקרבי, מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה בתוככם, נשמחה ונתעלסה יחד באהבת תוה"ק, ועבודתו הצלולה וברה, המשתחוה מרחוק מול הדרת כבודכם אשר כבר זכיתם למעלה הגדולה והיקרה הזאת. ישאו הרים שלום כחפצכם וכרצון ידיד נפשכם בכל עוז ובכל קירות סרעפי לבבי: ירח כסליו שנת תרט"ו לפ"ק קוטנא יע"א הק' משה יהודה ליב בן הרבני מהור"ר בנימן זצלה"ה סימן יח בדיני נדה (תשובה זאת נחלקת לג' סימנים) אחדש"ה זה איזה שבועות קבלתי מכתבו בדבר השאלה באשה שראתה דם ג"פ מחמת תשמיש, ומפני טרדות אשר רבו עלי מדי יום יום. ובשגם שהדבר איננו נחוצה להשיב מיד אחרתי עד כה. ועתה פניתי להשיבו לאשר שכתב לי במכתבו השנית שהוא לצורך העיגון

א אם כן הדברים כי הוא שעת הדחק וצורך גדול. נכון הדבר לסמוך על בדיקת אמונת שמואל [סי' נ"ז]. איברא צריך לעשותו כאשר כתוב שמה וכמובן מתוך דברי קדשו. מתחלה יעשה כיס של פשתן לבן ולמלאותו במוך ולשום עץ בתוך האמצעי של המוך והכיס. והמוך והכיס יעשה כדמות אבר בינוני בארכו ובעביו, והכיס והמוך שבתוכו יהיו מתוחים וקשורים בסופם על העץ שבתוכו, והעץ יהיה ארוך ביותר בכדי אחיזה, ואשה אחרת תבדקנה כשהיא מושכבת על המטה ותכניסנה עד מקום שהשמש דש או עד מקום שתוכל ברווחא, ואין צריך לדחוק יותר מדאי, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, כמבואר בתשובת משאת בנימן [סי' מ"ט] ואין צריך לבדוק ג' פעמים רק בפעם אחת די כמבואר בפוסקים. רק בבדיקות מהרי"ל ומהרי"ו דמובא בש"ע [סי' קצ"א בהגה"ה] הוא דמצרכי לבדוק ג' פעמים, משום דהתם הבדיקה לטהר את הדם גופא קא אתיא ליה ולאחזוקי ליה בדם כליות גם מכאן והלאה ואין חזקה נקבע בפחות מג' זימני. מה שאין כן הכא דבדיקה רק לעקורי ווסת הוא דקאתי. ודי בפעם אחד משום דווסת גרוע כזה דינו כווסת שאינו קבוע, דדמי לווסת דקפיצה דנעקר בחד זימנא, כמש"כ הש"ך בסי' קפ"ז ס"ק ל"ה]. וכן הסכים בעל נודע ביהודא מהד"ק [סי' מ"ו]. וכן נראה עיקר לפי ענ"ד וכמו שאכתוב לקמן ועיי"ש בש"ך [ס"ק ל"ג] ואפי' לדעת האפי רברבי, זהו על ידי תשמיש מה שאין כן על ידי בדיקת שפופרת וכדומה. ואין פוצה פה ומצפצף דדי בפעם אחת (וכן כתב בנוב"י בפירוש סי' מ"ו]. ומעתה גם כן אין לפקפק על בדיקה זו היכא דלא נמצא כלום על הכיס, דילמא נכפף הכיס והמוך ולא הגיע עד המקור כיון שהמוך והכיס מתוחים וקשורים על העץ שבתוכו. ובסדרי טהרה [סי' קפ"ז ס"ק ז'] שחשש קצת לזה, זהו היכא שעשה הכיס עם מוך לחוד, כמ"ש שם