זית רענן חלק ב סח

אלא בפלגא רווחא הרי לקושטא דנעשה גזלן בפלגא שוב אזדא ליה חזקה זו דמה לי פלגא ומ"ל כולי'

גם מ"ש רו"מ בשם הב"ח דהיכא דברי הזיקא גם במבטל כיסו של חבירו חייב ודימה לזה שה"ה בהלואה נמי היכא דמעכבים לאחז"פ. איברא למש"ל [בסי' ט"ו אות א' ובסי' ט"ז אות ו'] דגבי הלואה שאני משום דבדידי' קעביד מעשה אבל במבטל כיסו של חבירו דבדחברי' קעביד מעשה הוא דמחייבינן ליה לדעתו דב"ח ורמ"ה דהיינו או שגורר כיסו של חבירו לחדרו של בעה"כ ונעל בפניו דדמי לאהדקי' באינדרונא לדעת הרא"ש אלא דבאדם מחייבינן אפי' היכא דלא ברי הזיקא משום שבת. אבל גבי ממון דלא נתחייב משום שבת פטור רק היכא דברי הזיקא חייב משום נזק וכמש"ל בסי' ט"ז אות ד'], ולדעת הפוסקים דסברי בפורץ גדר בפני בהמת חבירו דחייב כשנאבדה משום דחשיב להו המעשה בגורם כעושה מעשה בגוף הממון. או דטעמא כמ"ש הרמב"ן בדד"ג משום שהוציאה מחזקת שימור למקום אבוד והפקר כן י"ל דה"ה להיפוך היכא דנעל בפני כיסו של חבירו דחייב היכא דברי הזיקא שע"י מעשיו הוציא ממונו של חבירו מחזקתו ורשותו של בעלים הראשונים, והעמידם במקום שאינו בחזקתו ורשותו, ועי"ז איבד והירס קנין פירות שלו כמ"ש לעיל [בסי' הקודם אות

ב גם מ"ש כ"ת לתרץ הקושיות [המובאים במל"מ פ"ז ממלוה] על ר"א מטולא מובא בתשו' מיימוני [ס' משפטים סי' ט"ו] מנכש עמי היום והנהו דמהפכי בי דרי ומהאי דמרבין על השכר [בב"מ דף ס"ה ע"ג ע"ה] דהתם לא הרויח ור"א מטולא איירי כשהרויח לא נראה לחלק בזה רק לענין חיוב ופטור אבל לא לענין איסורא והיתרא ולענין לכתחילה. דממ"נ אי ליכא איסורא דרבית בשכירות אפי' כשלא הרויח נמי ואי איכא איסורא דרבית בשכירות אפילו כשהרויח נמי אסור מדרבנן, אפס לענין איסור רבית דאורייתא בר"ק הוא דמחלקינן בין הרויח ללא הרויח. אבל מידי אבק רבית אכתי לא נפיק ודוחק לומר דר"א לא התיר בשכירות אלא גבי אבק רבית דרבנן, והוא כשהרויח דאז כבר יצא מידי רבית דאורייתא מיהת הוא דמתיר גבי שכירות אפי' מדרבנן. דא"כ בל"ז מאי קשיא ליה למר אחיו של ר"א מטולא מהנהו דדרי באגי או מההיא דנכוש ועידור, דשאני הכא דהוי כרבית קצוצה מה שאין כן גבי הנידון דר"א שהיה לאחר זמ"פ דבל"ז לא הוי אלא א"ר דס"ל כדעת הרמב"ם בזה] א"ו דס"ל דאפי' ברבית קצוצה מתיר ר"א לגמרי גבי שכירות אפי' מדרבנן

ג להשלים הדברים שכתבנו לעיל מזה דגבי ספינה אפילו דקיימא לאגרא ונחית לאגרא מ"מ כל דין גזלן עליה, עיין בקצה"ח [סי' ש"ח ס"ק ג'] שהקשה על הרמ"א שם שפסק דאם נטל בהמת חבירו דקיימא להשכיר בתורת שכירות ומתה בדרך דפטור ולא דמי לשואל שלא מדעת, משום דק"ל ונחית לאגרא. והקשה דהוי לי' להרמ"א לפרש דאם מתה מחמת מלאכה דחייב כמו גבי ספינה דקיימא לאגרא ונחית לאגרא דאם רוצה נוטל פחתה. ועוד שגם לענין שאר אונסין מבואר ברש"י דדינו כגזלן כמו שכתבתי לעיל, ונראה לפי ענ"ד דלק"מ שהרי גבי אבידה תנן בהדי' לחלק בין דבר שעושה ואוכל דמחוייב להשכירה לאחרים משום השבת אבידה ובדבר שאינו אוכל ועושה הרי זה לא יגע בהן ומבואר שם להדי' (ב"מ דף ל' ע"א] דאפי' בקורדום דפחתן מעט ושכרן מרובה ה"ז לא ישתמש בהן בקשה, ומשמע אפי' בשכר. (ועיין ב"מ דף פ"ב ע"ב) דגבי עני משכירין משה"ט, אבל גבי אבידה דלא ידעי לן אם הוא של עני הרי זה לא יגע בהם ומכש"כ גבי ספינה דהפחת מרובה לפעמים מדתני אם רצה נוטל פחתה. הרי להדי' דגבי דברים דיש לבעלים הוצאה עליהם ועומד להשכירם לאחרים אנן סהדי דניחא להו לבעלים בהכי, שהרי היכא דאיתנהו ברשותי' מחייבינן ליה בהכי משום השבת אבידה. ומשו"ה דינו כאילו השכירו מדעתו ממש ופטור מאונסין, וכן במתה מחמת מלאכה, משא"כ גבי ספינה דלית להו לבעלים הוצאה עלי' אם תנוח ולא תנוע אזי אפשר דעתה ניחא להו לבעלים שתשבות במקומה ולא להשכירה אע"ג דקיימא לאגרא מ"מ לא ברירא לן דניחא ליה גם עתה, ומש"ה לא יצא מדין גזלן לכ"ד, משום דא"ל דבעתים דצריך למעות ביותר משכירה, ואינו חושש לפחתה. וכשאינו צריך כל כך אזי ניחא לי' שלא תפחת ספינתו וזה פשוט וברור ומשה"ט דקדק הרמ"א בלשונו בשלחנו הטהור ונקיט לי' בבהמה דווקא ולא נקיט בסתמא

ד ומ"ש כ"ת ליישב דעת הרמ"ה מובא בנ"י ב"ק פ' כיצד מובא לעיל בסי' הקדום אות ו'] משום דקשיא ליה אמאי חייב שבת באדם, הא לא הוי אלא כמבטל כיסו של חבירו, אלא ודאי משום דמתחיל היזקא מיד וא"כ ה"נ בנועל ביתו של חבירו היכא דקיימא לאגרא עכ"ל בקיצור אמרים, ול"נ דאכתי קשי' דהא כיון שגם באדם אינו חייב רק היכא דמתחיל היזקא מיד, ואפ"ה קתני בהדי' דגבי אדם חייב וגבי שור פטור, ובע"כ בחדא מחתא מחתינן להו, ועיי' לעיל [בסי' ואות הנ"ל] מה שכתבנו בדעת הרמ"ה, ועוד שכבר הוכחנו לעיל [שם באות ד' ה'] דשבת באדם דחייבא רחמנא הוא אפי' היכא דלא ברי היזקא ואינו מצוי כלל

ולפ"ז גם דברי קצה"ח (בסי' של"ג ס"ק ב'] צ"ע מ"ש על דברי תוס' ב"מ ריש פ' השוכר את האומנין דכוונתם משום שבת באדם, דא"כ אכתי קשי' לדעת הנ"י שתירץ בזה דאיירי שגם קודם ששכרם לא נמצא להם להשכיר אצל אחר והרי כל דיני שבת באדם חייבא רחמנא בהכי כמ"ש לעיל [שם[ בשם הרא"ש, וצ"ל דמ"מ יצא בזה מסוג וגבול גרמי, דעיקרו הוא דווקא היכא דברי הזיקא ומתחיל מיד ואזי חייב אפי' ע"י דיבורא בעלמא. אבל גבי שבת דחייבא רחמנא אפי' היכא דלא ברי הזיקא זהו בדעביד מעשה דווקא אבל מ"מ ע"י דיבור לחוד אי איפשר לחייבו בסוג זה רק היכא דברי הזיקא, ולדברינו הנ"ל אתי שפיר דכל כמה דעביד מעשה בממונו של חבירו כגון שהשליך את ממונו ש"ח לתוך חדרו ונעל בפניו ונראה בעליל הזיקא של בעלים מיד במה שאינן יכולין להרויח אזי אפ"ל דכ"ע מודים לדעת רמב"ן ורמ"ה וכמ"ש לעיל [שם], אבל היכא דלא עביד בידים רק שנעל בפניו, אזי תלי' במחלוקת הפוסקים גבי פורץ גדר בכותל בריא, אם חייב על הבהמה, לדעת תוס' ב"ק דף נ"ה ע"ב] דפטרי התם ה"נ דפטרי הכא, וכמ"ש תוס' ב"ק (דף כ' ע"א] גבי נועל דלת בבית חבירו [אבל הכא גבי פועלים דע"י דיבורא דידי' בגופן של פועלים קא מפסדי אזי יתחייב מצד דד"ג]. ורמ"ה לטעמי' דס"ל בפורץ, דחייב גם על הבהמה אע"ג דלא עביד מעשה בגופה רק בדבר הגורם. יעו"ש שכתבו הפוסקים כן ובטור [סי' שצ"ו] בשם הרמ"ה, ה"נ דמחייב בנועל ביתו של חבירו דקיימא לאגרא

ה איברא כן הדברים לדעת הרא"ש דמדמי להו לחדא בפרק החובל [סוף סי' ג'], אבל לדעת הרמב"ן בדינא דגרמי יש מקום לומר דפורץ מיגרע גרע מנועל, משום דגבי פורץ שאני דאפקו לה ממקום שמור למקום גדודי חיות ולסטים, א"כ גם לדעת המחייבים גבי פורץ מ"מ יש מקום לפטור את הנועל, וכן המבטל כיסו של חבירו באופן זה ולא עביד ליה מעשה בגופן רק בגורם לו כגון שנעל בפניו וכה"ג אפי' היכא דברי הזיקא לדעת רה"פ ואחרונים [חוץ מדעת הב"ח ורמ"ה]

ולפ"ז עולין פסקי הש"ע על מכונם, דגבי פורץ מביא מחלוקת הפוסקים בסי' שצ"ו] ובנועל בפני בית חבירו דקיימא לאגרא [בסי' שס"ג סעיף ו' ברמ"א] וכן גבי מבטל כיסו של חבירו דפטור דמשמע אפי' היכא דברי הזיקא, וכן [בסי' ת"כ סעיף י"א] גבי שבת דלא מחייבינן ליה היכא דלא עביד מעשה בגופו, והיינו טעמא כמו שכתבתי משום דא"ל דפורץ שאני, ועוד דשבת שאני דחידוש הוא דאפי' בדבר דלאו ברי הזיקא, ואפי' היכא דסתמא הוא להיפוך אפ"ה חס רחמנא על הנחבל ואפי' היכא דלא חביל לו אלא דאהדקי' מש"ה א"ל הבו דלא לוסיף עלה, וזהו היכא דעביד לי' מיהת מעשה בגופו אבל לא בדבר הגורם, אבל גבי פורץ דברי הזיקא מיהת מביא גם סברת המחייבין, ולסברא זו נוכל לקיים סברת הב"ח גבי מבטל כיסו של חבירו אפי' היכא דלא עביד מעשה בגופן אע"ג דגבי שבת פטרינן ליה]

ו מ"ש יד"נ בדברי המשנה למלך [פ"ד מה"מ הלכה י"ד] תוך ד"ה ולענין הלכה בהאי דינא דמהר"מ דמחלק דגבי אבק רבית לא מצי למימר קים ליה כדעת רש"י ב"מ (דף ע'] דצריך ב"ד דווקא כמעות יתומים. רק מחייבינן ליה כדעת מהר"מ. והיכא דהתנה ברבית קצוצה לא מחייבינן ליה כדעת מהר"מ. ויד"נ מפרש זה בהשכל דגבי אבק ריבית הוי ספיקא דרבנן לגבי איסור רבית וספיקא דאורייתא לגבי איסור גזל משא"כ לגבי רבית קצוצה דהוי סד"א גבי שני הקצוות. נהניתי שכתב זה בהשכל ובחכמה. איברא לקושטא אכתי יש לפקפק בזה דמשמע מדברי המל"מ דעיקר החיוב והפטור תלייא באיסור דרבנן ודאורייתא. וא"כ גם היכא דלא התנה