זית רענן חלק ב סז

אמרינן הוי לה שלא תברח. א"ו דבע"כ צריכין לחלק כן. דדוקא היכא דעשה מעשה בממונו של חבירו אע"נ דלא נעשה מעשה בגופו אלא בדבר דהו"ל לשום עיונו. אזי בכל דבר דהוי בפלס המשקל כעין אבידה אזי חייבא רחמנא לשמור את גופן כעין דח"ר גבי ש"ש לשמור ממונו של חבירו שלא יוזק, כן חייבא רחמנא לשמור גופו שלא יזיק. ומש"ה גבי נותן סם המות הוא דפטור מפני שלא נעשה מעשה בגופו בממונו של חבירו. אבל גבי ש"ח חייב מפני שנעשה שומר על ממונו של חבירו. וכן גבי פורץ גדר דפטור גבי אדם המזיק מפני שלא נעשה שומר על ממונו של חבירו. רק על גופו לחוד וכיון שלא הוזק ע"י גופו אין מקום לחייבו

ח בדברי רבינו אלעזר מטולא מובא בתשוב' מיימוני לס' משפטים (סי' ט"ו] שחידש דבשכירות אין בו משום רבית ומביא ראיה מהא דאיתא בעדים זוממין דמשלמין לפי אומד דבין שלשים יום לעשר שנים. והקשה המשנה למלך פ"ז מה' מלוה] דמנא ליה דאמדינן מן הלוה ומזה הוכיח דבשכירות לית ליה משום רבית ואיירי התם בשכירות לחוד דלמא האומד מן המלוה מה שיפחות ללוה בהלואה לעשר שנים שישלם לו מיד. ולפע"ד נראה לתרץ שהרי היא גופא ספיקא הוא דהוי. אם יפחות דבר ללוה שהרי מתחילה כשהלוהו לעשר שנים מי כפוהו לזה. אם לא שמאמד א"ע שלא יצטרך להם. רק דמ"מ מכלל ספיקא מיהת לא יצא דאולי נולד לו אח"כ איזה עסק ויפחת לו. וזה מוכח להדיא בב"ק (דף פ"ט ע"א] אמר אביי ט"ה הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא ט"ה לאשה הוית. דאי ס"ד לבעל הוי לימרו לה עדים מה אפסדתיך. אי הוית מזבנית ליה לט"ה בעל הוי שקיל מינך. הרי להדיא דכל ממון שעומד בספק אין העדים זוממין משלמין כלום רק היכא שיכול הלה למוכרם. דאי לא תימא הכי אמאי אין צריכין לשלם לאשה כלום אם אמרינן דט"ה לבעלה. דמ"מ ע"י עדותן הפסידה היא עצמה את ספק ממונא שהיה לה. ועיין בנתיבות סימן ס"ו ס"ק ל"ג שכתב מזה]. וכיון שכן תו א"א לומר דאומד לגבי מלוה מה שיפחות ללוה שהרי אין זה ממון גמור ברור רק שנכנס בכלל ספיקא ובכל מידי דספק ממונא אין עדים זוממין משלמין. רק היכא דאפשר למוכרם ויגיע לידו מן הלוקח מיד בשביל טובת הנאה שבו. ואזי צריכין לשלם מה שהפסידו לו את דמי ט"ה. ובנ"ד פשיטא שאין ללוה צד זכות במה שיפחות המלוה בשביל זה שיהיה ברשותו למוכרם לאחרים. דגרע טפי מדבר שלב"ל ולא עבידא דאתי דאפי' לר' מאיר לא קנה. וא"ל דמ"מ יכול הלוה להלוות לאחר סך זה כגון שחייב למלוה מאה זהובים על עשר שנים ובאם יניח המלוה מחובו כדי לשלם לו מיד אזי יפסיד עשרה זהובים. רק דספיקא דאולי לא יניח לו כלום וימתין עד הזמ"פ כאשר התרצה מתחילה לכן בעבור ט"ה זו יתן הלוה לאחר סך צ"ח זהובים באופן זה דבאה יניח המלוה מחובו יהיה הריוח שלו ובאם לא יניח לו כלום אזי יתן לו הסך במילואו כשיגיע הזמ"פ. דזה מופרך מכמה צדדים כמובן. ועוד דממ"נ אם יתנם לאחר בהלואה הרי זה רבית גמורה. דהא אם לא יניח המלוה מחובו אזי יצטרך לשלם יותר ממה שקיבל שהרי סוף סוף אין זה כמכירה גמורה שהרי עודנו הלוה משועבד למלוה כמקדם ולא יפטור מחובו במה שמסרם לאחר. ואם יתנם הלוה לאחר בתורת פקדון אזי לא יתחייב באונסין רק כשהתנה עמו ומי פתי יסור הנה שבשביל ספק מועט כזה יתחייב א"ע בחיוב שאינו בידו לשומרם] א"ו דאומד דמתניתין הוא מן הלוה והוא מה שיוסיף הלוה על חוב שכבר הגיע זמנו כדי שיאריך לו עד י' שנים. ואף את"ל שגם מן הלוה אינו ממון גמור דאולי א"צ עוד למעותיו. מ"מ לו יהיה דספיקא הוי מ"מ צריכין העדים לשלם לו דמי טובת הנאה. שהרי המלוה יכול למכור את החוב עם דמי ט"ה זו דשמא יוסיף לו הלוה בעד זה. שהרי אפי' במלוה ע"פ יכול למוכרם במעמד שלשתן. ונמצא שהוכחת ר"א מטולא כראי מוצק בזה דבע"כ צ"ל דאומד דמתניתין הוא במה שיוסיף השוכר ולא להיפוך ממה שיפחות המשכיר או המלוה: ט

ט ע"ש במשנה למלך שהקשה על עיקר הדין שפסק הר"א מטולא דבעה"ב מחויב לשלם למלמד במה שיכול להרויח דהא מבטל כיסו של חבירו הוא. אבל על עדים זוממין דמתניתין לא קשיא ליה חדא דאפשר לומר כיון שע"י עדותן הוצרך לשלם מיד בדבר שפטור בו עתה הוי כמזיק ממש. כמש"כ בקצה"ח (סי' ע"ג) ועוד דעדים זוממין שאני דמשלמים אפי' בדבר דמזיק דעלמא פטור וכמ"ש בסי' הקדום אות ב']. איברא תירוצו של בעל המל"מ נראה קצת דחוק דאיירי בדתבעו ליה ובעה"ב מרויח בהם. ודמי לדברי מרדכי בפ' הגוזל ולא נזכר זה (זית רענן) יד ע כלל בדברי ר"א. ועוד דלדברינו שכתבנו בסימן הקדום [באות ח' ט י"] אין זה ענין לדברי המרדכי כמובן. ואפשר לתרץ דברי רבינו אלעזר דגבי מלמד שקצב עמו לשלם לו מיד. אזי אמרינן דמסתמא היה יכול להשכיר גם אצל אחרים בדמי שכירות כזה וא"כ גם אם לא פסק עמו היה מחויב לתת לו סך זה משום שבת דאדם דלא גרע מאהדקי' באינדרונא וכיון דעיקר נובע משבת דאדם הרי זה דומה כאילו אמדוהו מתחילה בכך דאם יתן לו מיד יתן לו כאשר קצב אתו. ובאם ידחהו לעדני עדנים שגם זה יש לו שיווי אצל השוכר והמשכיר ונמצא שבאם יתן לו רק הסך שפסק עמו ישלם לו חצי דמי שבתו שחייבו רחמנא. ומשוה"ט יש מקום לומר דמחויב להוסיף לו בכדי שיגיע לדמי שבתו שחייבו רחמנא וזהו בשבת דאדם דח"ר אפי' שלא במקום נזק ואפי' ע"י גרמי בעלמא אע"ג דלא עביד מעשה בגופו ממש רק ע"י דבורו לבד:

נהדרין לענינא קמא שגם מדברי בעל מל"מ מוכח מיהת דגבי הלואה אפי' כשתבעו לו שיש בידו להרויח בהם והלה מעכבם ומרויח בהם אפ"ה אסור משום רבית שהרי לדעתו מיירי בתשו' מיימוני באופנים הללו ואפי' בכה"ג לא חייבו אלא בשכירות דלית ביה משום רבית בימך סימן יז עוד בענין הנ"ל

א עתה נשתעשע עם החכם השואל ונתעלסה אתו באהבים בחידושין שחידש בזה בדרך קצרה ומובטחני בו שיודה על האמת ויקוים בנו ואת והב בסופ' [קידושין דף ל' ע"ב]: מ"ש לתמוה על הרשב"ם שהקשה על רב האי גאון דהא כל הגזלנים אינם משלמין אלא כשעת הגזילה מובא במרדכי בפ' הגוזל קמא (סי' קכ"ה], והקשה מעכ"ת דה"ט משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן. ומסתמא נתכוין להרויח בשביל המפקיד, חדא דא"כ אמאי פסק שיהיה רק למחצית שכר דהא דמי כולהו בעי למשקל להו ודי לו למתעסק ליטול רק כפועל וכמו שפסק במרדכי שם לעיל מינה [סי' קכ"ד] וכן הוא בהגה"ה סי' רצ"ב], וא"ל דנטלם בעיסקא דהיינו בפ"מ ופ"פ מ"מ כיון שכבר נעשה גזלן בפלגא מלוה שנטלו לעצמו כבר יצא מחזקת כשרותו ושוב אפשר לומר דנטלו כולו במלוה ועוד דמשמע ליה קצת מלישנא דנקט ושלח בהם יד משמע דידוע מילתא שנטלם לעצמו, וא"ל דנטלו בתורת עיסקא וקא סבר דלא נעשה גזלן משום זה כיון דבל"ז מונחים אצלו בטלים מעסק. מ"מ כיון דלקושטא נעשה גזלן עליהם אזי ממילא השבח קנוי לו כדין גזלן דעלמא. איברא למש"ל [בסי' ט"ו אות ח' ט'] אתי שפיר

גם מ"ש בתוך הדברים דדמי לספינה דנחית לאגרא, יעו"ש ברש"י שכ"ש להיפוך דמש"ה אם רצה נוטל פחתה ואם רצה נוטל שכרו משום דהוי ליה גזלן, הרי להדי' דאע"ג דקיימא לאגרא ונחית לאגרא אפ"ה הוי כגזלן, ותו לא שייך ביה הטעם משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן ואפ"ה אם יתרצה הלה בשכר מחויב ליתן לו משום דזה נהנה וזה חסר ומשכו מתחילה לכך ונתחייב בהם ושוב א"י לחזור, ומפשטות הדברים מוכח משם להדי' להיפוך והוא דכל דלקושטא דינו כגזלן שוב לא נוכל לחייבו משום חזקה זו ולומר דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וטעה בדעתו וקסבר דבזה לא יהא גזלן שהרי גם בספינה דקיימא לאגרא לא מחייבינן לי' באגרא רק היכא דנחית ליה לאגרא להדי', והיכא דלא נ"ל לא מחייבינן לי' בסתמא משום חזקה זו כיון דסוף סוף נעשה גזלן עלי' לא מחזקינן ליה בטעותא כדי לחייבו, ואינו דומה לדברי מרדכי דלעיל משום דהתם מחייבינן ליה בכולי' רווחא. ובאופן זה פשיטא דגם לקושטא לא נעשה גזלן כיון שכל עוצם מחשבתו רק לטובת הבעלים ולא להנאת עצמו אע"ג דלכתחילה אם בא אמרינן ליה דלא יגע בהן בזה אמרינן דטעה בדבר איסור זוטא כזה, ומשו"ה מחייבינן לי' בכולי' רווחא כדי לנקותו משמא דגזלנותא ובכדי שינצל מאיסור חמור כזה אמרינן שפיר דמשום חזקה זו מסתמא דעתו מתחילה לכך. אבל בנידון דרב האי גאון דלא מתחייב ליה