זית רענן חלק ב סו

מעות דווקא. ובזה הדין עם הנפקד שבאם לא קיבל המפקיד על עצמו חצי ההפסד אזי אם הרויח אח"כ אין צריך לתת לו מן הריוח ונמצא לפ"ז דגם לחילוקו של בעל המשנה המלך דלפעמים הדין עם המפקיד דאפי' לא קיבל עליו בהפסד כלום אפ"ה אם הרויח אח"כ מחוייב ליתן לו חלקו בריוח, זהו היכא דאיתא תרתי למעליותא שהמעות בעין והמפקיד יכול להרויח בהם בלא הפסד וכמ"ש המרדכי שם להלות על משכנות ברבית וכה"ג, (ויש לספק בזה היכא דלא רצה לקבל עליו גם אחריותו של אונסין, שגם באופן זה לא ינצל, דאזי איפשר שאם הרויח אח"כ דאין צריך ליתן לו כלום מן הריוח, מיהא יותר מסתבר כיון דאונס לא שכיח לא הפסיד בעבור סרובו בזה]. אבל היכא שהמפקיד א"י להרויח בלא הפסד אזי אפי' היכא דאיתא בעינא אזי הרשות ביד הנפקד שיאמר שיקבל עליו בהפסד מן המסחר ההוא ואם לא נתרצה לו אזי אבד חלקו ממה שירויח. והטעם כיון דכל חילו דמפקיד ליטול חלקו בריוח רק מפני שיכול להרויח בהם והוויין מן שעת התביעה והלאה כחצר דקיימא לאגרא משה"ט גופא צריך לקבל עליו גם ההפסד מפני שכל מסחר קרוב לזה ולזה, ולא מחלקין בין מסחר למסחר מפני שכל מדות חכמים כך הוא [כעין שלא חלקו בשבחא דאפדנא לשבחא דארעא ב"ק צ"ו ע"ב]. דאי משום אחריות דעלמא הלא בגניבה ואבידה בין כך ובין כך יתחייב הנפקד דהואיל דנהנה מהנה ועדיף טפי מעיסקא דעלמא. ומשום אונסין בין כך ובין כך לא ינצל, והיכא דליתא בעינא אזי אפי' היכא שהלה היה יכול להרויח במעותיו בלא הפסד כלל אילו לא הוציאם מ"מ כיון דלא מחייבינן לי' למפרע אזי שוב הדר דינא ושוה להיכא שיכול להרויח בקרוב לזה ולזה, ובאם לא קיבל עליו בהפסד אזי איבד חלקו מן הריוח, וכל זה פשוט וברור

ד מה שכתבתי לעיל [בסי' הקודם אות א'] בשם הרמב"ן דהיכא דשויי' טמון באש מש"ה פטור משום שלא הפסידו ממון שיש לו רק מה שיגיע לו, יעו"ש בדינא דגרמי [דף מ"ג ע"ד והכפיל עוד בזה דף מ"ד ע"א] גבי זרק כלי מראש הגג ובא אחד ושיברו במקל דשניהם פטורים, וז"ל דלא מחייבינן משום דד"ג דראשון הא לא אתא נזקא מחמתי' כלל, ושני נמי מנא תבירא תבר. ואי משום שגרם שלא יתחייב לו הראשון היינו טמון באש דפטור וכבר פירשתי הטעם, עכ"ל. ושם [דף מ"ג ע"ב] כתב וז"ל בתוד"ה ואי קשי' לרבנן דלא דייני דד"ג היכי מיחייב והא גורם הוא לבטלו ממלאכתו וגורם הוא לו שלא ירויח, ל"ק דכיון דהדקי' מההיא שעתא הוא דאפסדי' עד דפתח ליה והא אמינא דהיזק ניכר נמי הוא עכ"ל. וקשי' הן על קושיתו והן על תירוצו דמאי קושי' שהרי גם לר"מ מי ניחא דמ"מ לא עדיף מהיכא דשויי' טמון באש שהרי עודנו לא הגיע לידו ועוד שהרי אדם שהזיק שור פטור משבת שאין דין שבת בממון, ורק היכא שהזיקו בגופו הוא דחס רחמנא על הנחבל אפי' היכא דלא חבליה בגופו כגון דאהדקי' באינדרונא. וכן לתירוצו קשיא קושי' ראשונה. ועוד דלדבריו דהוי מזיק ממש א"כ גם בשור יתחייב, וצ"ל דע"כ לא נפטר היכא דאפסדיה ממונא שלא הגיע עדיין לידו רק היכא דלא עביד ליה מעשה בממונא דחבירו כגון דשויי' טמון באש וכן היכא דשברו במקל את הכלי שזרקו חבירו נמי לא חשיב כעביד מעשה בממונא דחבירו שהרי חשבינן ליה כאילו כבר נשברה ויצאה מרשותו לגמרי שהרי כחרסית חשבינן ליה דהפקרא הוא]. אבל גבי שבת דאהדקי' באינדרונא דעביד ליה מעשה בגופו דחבירו כמ"ש הרא"ש ב"ק פ' החובל [סוף סי' ג'] דלא מחייבינן ליה אלא היכא שזרק את חבירו לחדר ונעל בפניו עי"ש. אזי אילו היה ברי הזיקא כגון באומן שאומנתו בכך אזי מדינא נתחייב לשלם לו ואפי' גבי שורו היכא דברור לנו שעומד להשכיר וע"י מעשיו של זה הפסידו ג"כ חייב לשלם לו הפסידו והרי זה דומה לגוזל הקנין הפירות שלו וה"נ הרי יש לו בשורו קנין לפירותיו דממון גמור הוא לכל דבר ויצא לגמרי משמא דשבת ונכנס לכלל נזק דע"כ לא נקרא בשמא דשבת אלא היכא דלא ברי היזיקא ועיין לקמן בסימן שאח"ז אות ז' בהגה"ה]

איברא הא דמחלקינן בין אדם לשור דלא מחייבינן ליה אלא בנזק לחוד. זהו דלא מחייבינן ליה בשבת כמו גבי אדם דאפי' שאין אומנתו ודרכו בכך כגון שיבר את ידו כאילו היה שומר קישואים ושבר רגלו כשומר הפתח. אעפ"י שאינו רגיל ואינו מצוי בכך. מ"מ רחמנא הוא דחס עליה דנחבל אבל בממונו כ"ז שלא נתברר לנו שעומד להרויח לא חייבא רחמנא [לרבנן דר"מ]. אולם בגוף המעשה אילו לא היה כמזיק ממש רק כגרמי בעלמא גם באדם לא חייביה רחמנא ובזה לא ניחא ליה לרמב"ן לחלק בין אדם לשור אלא דבדבר דאילו היה הזיקא בבירור מחייבינן ליה גם בממונא משום דחשיב כמזיק ממש למסקנת הרמב"ן בתירוצו משום דעשה מעשה בגופו או לכה"פ כגרמי לר"מ לס"ד דרמב"ן בקושיתו, אפס בדבר דלא ברי הזיקא הוא דמחלקינן בין אדם לשור ועיי' היטב באשרי פ' החובל [סוף סי' ד']

ה ולפי"ז הא דאיתא בש"ע ח"מ סי' ש"ז וסי' ש"מ] בכחשא דהדר דפליגי הפוסקים בזה זהו כל היכא דלא ברי הזיקא ודעת המחייבים משום דגבי שור שעומד למכור חשיב ליה כנזק ואינו דומה להכהו על ידו וסופו לחזור דגבי אדם שאני שאינו עומד למכור כמו שכתבו הפוסקים שם וכמ"ש התוס' פ' השולח [דף מ"ב] ואשר"י בריש פ' השואל יעוי"ש

ולפי"ז גבי שוכר היה מן הדין שישלם לו שכרו אע"ג שאינו יכול לעסוק במלאכתו דלענין שכירות הרי ברי הזיקא אלא דיותר נראה שגם בזה פטור וגם אפי' היכא דברי הזיקא כיון דלא עביד ליה מעשה בידים רק בפשיעתו נכחשה ולא חייבה התורה את השומרין בחיובן רק בדבר שאין סופו לחזור לקדמותו. שהרי גם בשומרין פסקינן שיכול לומר לו הש"ל. (דוק מינה שגם בנזק דחייבי' רחמנא כאילו נמכר הוא מטעם דחס רחמנא על הנחבל שהרי אפי' כשאינו אומן ואינו עומד כלל למכור כעבד ואחרי נמכר מי יקנהו לאיש בטל כמוהו שהרי אפי' נהום כריסיה לא שוי' וזה הטעם עצמו בכל שבת דחייבי' רחמנא גבי אדם וכמש"ל וכן מבואר בפוסקים שם להדיא וברא"ש פ' החובל סי' ד']. אבל היכא דברי הזיקא ועביד מעשה בידים איפשר שכל הפוסקים מודים בזה לדעת הרמב"ן משום שאין זה בכלל שבת רק בכלל נזק כיון שהזיק לקנין פירות שלו

ו ולפי"ז יתיישב על נכון דברי הרמ"ה בנימוקי יוסף בפ' כיצד דאם נועל בית חבירו דקיימא לאגרא דחייב לשלם לו דחשיב כאילו אהדקי' באינדרונא וכאילו גזלו [זהו תמצית העולה מהדברים המעורבים שנשתבשו בדפוס]. והקשה בקצה"ח סי' שס"ג ס"ק ג'] דהא אין דין שבת בבהמה. ונראה דעיקר כוונתו כך הוא דאיתא באשר"י שם בפ' החובל בסי' ג'] דאהדקי' באידרונא הוא דוקא כשעשה מעשה בגופו אבל היכא דנעל בפניו לחוד פטור דדמי לפורץ גדר בפני בהמת חבירו דפטור יעו"ש. נשמע מזה דלדעת הפוסקים דסברי דהא דמקשינן [ב"ק נ"ה ע"ב] אי בכותל בריא אפי' בד"א נמי ליחייב דקאי גם אבהמה. ועי' בש"ע (סי' שצ"ו ס"ד] דפליגי הפוסקים בזה. וא"כ גם באהדקי' חשיבא מעשה אפי' שלא עשה מעשה בגופו רק שנעל בפניו משום שגם זה כמעשה דמי ולפי"ז ממילא נשמע היכא דברי הזיקא שכבר יצא מכלל שבת שהרי מזיקו ממון גמור והוא קנין פירות שיש לו בביתו. וזהו שהרכיב הרמ"ה את שני השמות בהדי הדדי. משום דפשיטא ליה דאהדקי' כפשטא דמילתא שנעל בפניו לחוד ונמצא נקוט מיהת חדא דזה חשיב כמעשה משום דס"ל דגם בפורץ גדר בכותל בריא חייב על הבהמה. רק דאכתי יש מקום לפוטרו משום דאין דין שבת רק באדם לזה כתב דהוי כגוזלו שהרי ע"י מעשה זו הפסידו את קה"פ שיש לו בבירור וכל היכא דברי הזיקא כבר יצא משמא דשבת ונכנס לכלל נזק וכמש"ל [ועיין לקמן בסי' שאח"ז אות ז' בהגה"ה. ומ"ש בזה שם באות ה' עפ"י פסק הש"ע]

ז הן הדברים שכתבנו בדעת הרמב"ן לחלק בין היכא דעביד מעשה בגוף הדבר הניזק כעין זה מצינו בדברי קדשו שחילק בזה גבי מזיק שיעבודו משום דבדידיה קעביד מעשה. ומלבד זה הוא סברא מוכרחת בכל מילי דנזקין שהרי כבר קדמו רבותינו בעלי התוס' והוכיחו מכמה סוגיות בש"ס דאדם המזיק חייב יותר משומר חנם. וגבול נתנו לדבר דכל היכא דדמי לאבידה דקרובה לפשיעה אע"ג דש"ח פטור מ"מ באדם המזיק חייבא רחמנא. ומש"ה כשנפל מן הגג אפי' ברוח שאינו מצויה ושיבר הכלים של חבירו חייב בנזקו אע"ג דש"ח פטור אם נעל בפניה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אבל במידי דהוי כעין גניבה אע"ג דש"ש חייב אבל באדם המזיק פטור יעו"ש בר"פ המניח בד"ה באפילה שנו. ולפי"ז קשיא לכאורה דא"כ בנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור דהוי לה שלא תאכל [ב"ק מ"ז] וכן הפורץ גדר לפני בהמת חבירו לדעת התוס' ושאר פוסקים דפטרי. הכי יעלה על דעת שש"ח יפטור בכגון זה היכא דראה שאחר נתן סם המות לפני בהמה המופקדת אצלו. וכן בפורץ גדר דאפי' נפרצה ע"י אחר חשיבא פשיעה גמורה לגבי שומר ולא