זית רענן חלק ב סא

ואע"ג דבוודאי יגיע וע"י מחילתו מפסידו מיד. א"כ מכ"ש בריוח שיגיע למלוה אם יפרע לו שעדיין לא זכה בזה מאומה דלא מחייבינן לי' משום עיכוב פרעונו דלא עשה מעשה בפועל רק בשב ואל תעשה דלית שום צד לחייבו. ואי משום שהוא הרויח בהם, דהא כיון דמלוה להוצאה ניתנה וקנה אותן להוציאן לגמרי, שוב מאי איכפת לן במאי שהרויח במעותיו של עצמו (ואין הנידון דומה כלל לסי' רצ"ב דמחייבינן ליה אם יכול להרויח כמו שיתבאר להלן, ומ"מ יש מקום לקושי' הסמ"ע וש"ך בסוף סי' פ"א כמ"ש לקמן באות ב'], ובזה שכתבנו די לבאר דלא דמי לדברי ב"ח ורמ"ה לקמן [בסי' שס"ג] דהיכא דנעל בית חבירו ואינו מניחו להשכירו דחייב לשלם מפני שמפסידו בבירור דהתם שאני כיון שביתו ברשותו לכל דבר, וכשם שיש לו קנין הגוף יש לו נמי קנין הגוף לפירותיו דהיינו הבית לדור בו, דהוי כמו דקל לפירותיו וע"י מעשיו גוזל ממנו מיהת קנינו לפירותיו מש"ה ס"ל דחייב לשלם הפסידו. משא"כ הכא שהוא רק ע"י העדר מעשיו לחוד, ועוד דבדידי' קא עביד שכבר קנוים בידו משעת הלוואה, [ועיין רמב"ן פרק השולח שכתב כן גבי מזיק שיעבודו לחלקו מדינא דגרמי מפני דבדידי' קא עביד מעשה] ומה שהרויח בהן הלוה בשלו מרויח, ולא נתכוין להזיק רק להרויח דעדיף ממוחל בתלתא דרגא דפשיטא דפטור

וכיון דפטור אפי' בדיני שמים פשיטא דאית ביה משום רבית

ועוד ראיה דאלת"ה וננקוט דברי הסמ"ע בפשטות שגם בהלוואה מחוייב לתת לו ריוח כשהלה מפסיד מה שיכול להרויח והלוה מרויח בהם. אזי מלבד ראיה הנ"ל מטמון באש ומרבית שיעלה דפטור המוחל. תקשה לן דא"כ בקל נעקרו כמה תקנות והלכות קבועות. חדא שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב ולא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. והשתא אי תימא שהלוה יתחייב לשלם למלוה ממה שהרויח והלה יכול להרויח, א"כ לרוב פעמים יתבטל הלאו לגמרי. שהרי יש אפס מנהו אשר עודנו לא זקפן עליו במלוה והוי כהקפת חנות שאינו עובר עליו. וכיון דמעורב בו מידי שאינו עובר עליו תו לא עבר גם על מלוה, כיון שבמשכון זה יש שמץ מנהו שאינו עובר עליו, כמבואר בנתיבות המשפט (סי' צ"ז] יעו"ש שמביא ראיה לזה משוטחה לצרכה ולצורכו. וראיה זו שהבאתי הגם שאינה מוכרחת אבל מכרעת ומסתברת

ועוד כדמות ראיה מסי' ק"ג דאם ירד המלוה לנכסי הלוה אפי' כשעשאו אפותיקי מפורש והחזיק בהם שלא מדעת הלוה ושלא ברשות ב"ד דכל הפירות שאכל מנכין לו מחובו. והרי הפסיד המלוה ע"י עיכוב הלוה שאילו נתנו לו מדעתו כאשר נתחייב לו בשעת הלוואה שעשאו אפותיקי מפורש. הרי כבר הרויח המלוה הפירות האלו, וע"י עיכובו הפסידו לגמרי. ועוד מידי איירי שלא היה יכול להרויח במעותיו. ואפ"ה מנכין לו כל הפירות שאכל בלא שום ניכוי מעיכוב הפרעון ומהפסידו דמלוה

ב ועתה נבאר דברי הסמ"ע [בסוף סי' פ"א] שלכאורה דבריו תמוהים שהקשה על מלוה מפקדון דמנא ליה לדמותן ועוד שכבר בארנו דבמלוה לכ"ע פטור. ועוד יש לדקדק דמשמע מדבריו דעיקר קושיתו על מה שהציב ציונו דלא מהני דיבורו כיון שלא התנה בשעה שנתחייב וגם בלא קנין. וביותר הוי ליה להקשות דאפי' בלא התנה כלל יתחייבו כמו בפקדון

לכן נראה לפענ"ד למעיין היטב בתשובת הרא"ש שם (כלל ס"ו סי' יתבונן דהעובדא הכי הוי, ראובן תבע לשמעון את חלק בנו שמת, בשטר חוב שיש על שמעון מה שמגיע ממנו מנדוניית אמו של בנו, ותבע גם את הריוח שהבטיח לו. והשיב ע"ז כיון שלא הבטיח לו בשעה שנתחייב לא מהני מידי בדיבורא בעלמא. דמשמע דבשעה שנתחייב מהני ומחוייב לתת לו ריוח הלא זה ריבית גמור, שגם אם נימא שכוונתו היה ממה שירויח מ"מ אבק רבית הוא שהרי אפי' כשיכול להרויח בהם להלוותם לא"י ברבית. התורה חייבתו בהכי להלוותם לישראל בלא רבית ב"מ דף ע"א]. א"ו דעובדא הוי ששמעון חייב א"ע ליתן לנדן איש אחד בעד אשה הזאת שהיתה עם בנו ואח"כ מת בעלה הראשון ולא הניח אחריו לשלם נדוניא של אשתו, ונמצא שמגיע לה הנדן ע"י שיעבודא דר' נתן ואח"כ נישאת לראובן והיה לו בנים ממנה ומתה ואח"כ מת בנו הקטן שאינו יכול לתבוע מחמת אשתו שאין הבעל נוטל בראוי, כמבואר בש"ע אה"ע סי' צ' סעיף א'] וטוען ראובן ששמעון הבטיח לו אחר שמתה אשתו ותבע ממנו את חלק בנו הקטן. אזי הבטיח לו ליתן לו ריוח דהיינו ממה שירויח כמו דפסקינן דנכסי יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ועל זה השיב הרא"ש דאם הבטיח בשעה שנתחייב הנדן בוודאי מחוייב לשלם, דבנדן פסקינן כן דבשעת חיובו מותר לקצוב גם ברבית [כמ"ש בסוף סימן קע"ו וסי' קע"ז סעיף ט"ו] ומחוייב לשלם כאשר קיבל עליו. אבל אם כבר נתחייב הנדן ואח"כ פסק ברבית פטור, ואסור גם משום רבית, ומשו"ה בעובדא הלז. אע"ג דמותר משום דבשעת פסיקה כבר הגיע לנכסי יתומים, מ"מ פטור משום דבדיבורא בעלמא לא נתחייב. [וא"ל שהרי במעות יתומים אפי' לא התנה כלל מחוייב לתת החצי ממה שהרויח, אפי' בלא התנה דהוי כאלו התנה (כמבואר בסי' ק"ס סעיף י"ט ובט"ז שם ס"ק י"ז) דזהו כשהיו מעות של יתומים בשעת הלוואה. אבל הכא לא היה בשעה שנתחייב מעות של יתומים. וכן מצאתי במשנה למלך (פרק ד' מהלכות מלוה הלכה י"ד) תוך ד"ה ויש להסתפק בנכסי יתומים דפשיטא ליה סברא זאת]

וע"ז הקשה הסמ"ע מסי' רצ"ב דכיון דמחייבינן ליה שם כשלוח יד משום עיכוב הפרעון, הרי דאיתא בכלל דין ממון מה שהפסיד הלה ע"י עיכובו והוא הרויח בהם. דנהי דהתם עדיף טפי כאשר נבאר להלן [באות ז' ח'] בארוכה בדרך מישרים בעזה"י. ומשה"ט מחייבינן ליה התם אפי' בלא התנה מ"מ יתחייב הכא כשהתנה אפי' בדיבורא לחודא, שהרי זה עולה במסילה להא דפסקינן [בסי' קכ"ט ברמ"א סעיף ג' ובסמ"ע ס"ק ג'] כשתובע את חבירו לשלם לו ואין לו ובא חבירו ואמר אני אשלם בעדו. דאזי היכא שפטר את הלוה לגמרי מחוייב חבירו לשלם לו דהוי כערב בשעת מתן מעות שעל פיו הלוהו וה"נ על פיו פטר את הלוה. ותו נעלה עוד בהדרגה זו ונימא דאיזה נפקותא יש בין מוחל לגמרי לחייבו בכולו, או למוחל לו במקצת לחייבו במקצתו. שהרי מבואר בסי' ס"ו סעיף כ"ד ובש"ך ס"ק פ"ג] דגם כשמוכר מאריך הזמן פרעון ללוה מחוייב לשלם ללוקח מה שהפסיד לו וכיון שכן הרי בעובדא זו שכבר הגיע זמן פרעון לשלם ליתומים והיה יכול לנוגשו שישלם לו. וילוום לאחרים קרוב לשכר ורחוק להפסד, ורק משום תנאו שהתנה עמו שיתן לו החצי במאי שירויח מהיום והלאה מחל לו במקצת דהיינו שהרויח לו הזמן פירעון והניחו מלנוגשו עוד ולכפותו שישלם לו בזמנו וירויח בהם. וזהו עצמו בכלל דין ממון, ודמי למחל לו במקצת. ומן הדין שיתחייב גם הוא באותו מקצת דמה לן בין מחל לחבירו או מחל לעצמו, כיון שרק מפני הבטחתו הניח לו במה שנתחייב כבר לשלם בזמנו. ומפני הבטחתו נפסד הלה במה שהיה יכול להרויח. איברא זהו היכא דלית ביה משום רבית הן בשעת הלואה והן בשעת התנאי. אבל בשאר ערב שלא בשעת הלוואה אפי' כשהגיע זמן פרעון, משום דאיסור רבית מפקיע דין ממון שבו והפקעתא דמלכא הוא ומשו"ה פטור הערב לגמרי. וע"ז תירץ דאיירי בתוך זמנו. דאע"ג שמגיע לו רווחא לאחר זמן מ"מ כיון דבשעת התנאי לא נהנה כלום תו לא יתחייב בעבורו, ועיין בב"ש באה"ע (סי' כ"ח ס"ק ל"ח] יעו"ש

ובסמ"ע שם סוף סי' פ"א] כתב עוד וז"ל או דאיירי בלא תבעו דהיינו שלא גילה לפניו שיכול להרויח בהם ע"י עסקיו או להלוותם לאחרים. ומשו"ה עודנו לא נכנס בסוגא דממונא שיתחייב חבירו מפני שיתדמה למחול לו במקצת

והא דהוצרך הסמ"ע להציג קושייתו מסי' רצ"ב ולא הביא ממתניתין דריש מכות (דף ג'] גבי עדים זוממין, דהזמה שאני דחידוש הוא שהרי לא נפסד חבירו כלום על ידו. דאפי' לדעת הפוסקים דגבי ממון ל"א כאשר עשו שיפטרו מלשלם כמ"ש תוס' בבא קמא דף ד' ע"ב ורמב"ם פרק כ' מהלכות עדות הלכה ב']. אבל מ"מ לא הפסידו לחבירו מאומה שהרי הלה מחוייב להחזירם ואפ"ה לא נפטרו המה מתשלומי הזמה. ולא עוד דאפי' על ספק ממונא כמו גבי שינו והדר עינו דפטור לשלם משום ספיקא אלא כשיתפוס וכשהוזמו מחוייבים לשלם לרב. עיין רמב"ם פרק כ"א מהלכות עדות הלכה ד'] ובכסף משנה ובמגדל עוז

ולרווחא דמילתא לשעשועין דאורייתא נביא עוד ראיה מוכרחת לזה דשאני עדים זוממין משאר מזיקים. שהרי לרבנן דפטרי בדינא דגרמי פטרו ג"כ בזיכה את החייב אפי' היכא דקם דינא, כמבואר ברמב"ן בסוגיא דשיקול הדעת. ובתוס' שם איתא שני תירוצים בזה. והשתא אי תימא דעדים זוממין שווין לשארי מזיקין דעלמא, א"כ לא משכחת לן עדי שובר ופרעון דהרי הוי כעדות שאי