זית רענן חלק ב ס

סימן טו בדיני רבית (תשובה זאת מחזקת שלשה סימנים) לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב המאה"ג בתורה ויראת שמים מעודו ועד עתה, הצדיק המפורסם בכל הגלילות כקש"ת מו"ה נחום שליט"א שהיה אב"ד דק"ק שאדיק, וכעת תקע אהלו בירושלים עיה"ק תובב"א, ואחוזת מרעהו הרבנים הגדולים המופלגים בתו"י, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם

בנידון שאלתו אודות אחד שקנה שטר חוב מחבירו בחדש כסליו שנת תרי"א שהיה לו על ראובן. ולזמן הפרעון הי' עדיין איזה חדשים וקנה ממנו בפחות בעבור שעדיין איננו זמן הפרעון. וזה מותר כמבואר בש"ע יורה דעה [סי' קע"ג סעיף ד'], ושורש הדין מביאו הרי"ף בשם הירושלמי. וכשהגיע זמן הפרעון תבע מהבע"ח מעותיו דחה אותו מלשלם, ואמר לו הלא הוזקתי על ידך במה שאוכל להרויח בממוני שמגיע לי. והשיב לו מסתמא אראה שלא יגיע לך היזק. ועתה כשפורע לו המעות תובע ממנו מה שהיה יכול להרויח בממונו. וטען שאתה גרמת לי היזק, ואתה הרווחת בו עד עתה, והלה משיב שלא יוכל ליתן לו ריוח דהוי רבית והתורה אסרה. מאי דינא בזה

הן החכם המופלג הרב השואל האריך בזה בחכמתו על כל גדותיו בכל צדדי הפרטים בחריפות ובקיאות. ולדעתי אראה מתחילה להשיב את הנראה לענ"ד בעיקר השאלה, ואחר זה נבאר בפרטים המסתעפים, ואחר כל אלו אשתעשע את יד"נ החכם השלם בחידושין שחידש בזה בשעשועין דאורייתא

א הנה לכאורה נראה כדברי החכם המופלג נ"י שדין זה תלי' בדברי הסמ"ע והש"ך [בסוף סי' פ"א] בחשן משפט, דלדברי הסמ"ע אם תבע המלוה את מעותיו לאחר זמן שיכול להרויח בהם והלוה השיבו שיתן לו ריוח. מחויב ליתן לו. ולתירוצו של הש"ך אפשר לומר דפטור

ולדעתי נראה דבהלוואה אין מקום ומקור כלל לחייב את הלוה אף בדיני שמים. ולא עוד אלא היכא דאמר בסתמא שיתן לו ריוח אזי לדעת ראב"ד [בפ"ו מהלכות מלוה הלכה ג' ובש"ע יורה דעה סי' קס"ו סעיף ב' ובש"ך סק"ח] הוי רבית קצוצה ולשאר פוסקים מידי אבק רבית לא נפקא, והיכא דאמר לו בפירוש שיתן לו מחצית ממה שירויח. אזי לכולי עלמא לא הוי אלא אבק רבית, כמו שפירש"י גבי מעות יתומים במס' בבא מציעא [דף ע'] בד"ה קרוב לשכר. [ובזה היכא דאמר הלוה לאחר זמן הפרעון שיתן לו מחצית שכר והמלוה מפסיד על ידו, אזי לדעת הים של שלמה בב"ק פטור, ומותר משום רבית, ויתבאר לקמן]

וטעמא דמילתא שהרי מבואר להדיא בש"ס ב"ק דף נ"ו] בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה לאוקימתא דרב אשי דשוי' טמון באש דפטור מדיני אדם. וכן פסקינן שם בש"ע חושן משפט [סי' תי"ח סעיף ט"ז], הרי אע"ג דאש סמוך לו ובוודאי יתחייב הלה לשלם. ואפ"ה פטור מפני שעדיין לא זכה הניזק בחיובו דמזיק. ועיין היטב ברמב"ן בדינא דגרמי [דף מ"ג עמוד ד' ודף מ"ד ע"א בדפוס פיורדא] שכתב שם להדיא כן, שאין לחלק בין מבטל כיסו של חבירו מן הריוח או מן תשלומי הפסד שיגיע לו מחבירו, דעיקרא דמילתא מפני שעדיין לא זכה בו הלה, (ועיין מ"ש לקמן בסימן שאחר זה אות ד' בדברי רמב"ן אלו] ואע"ג דהתם חייב בדיני שמים, זהו היכא דאיש אחר בא ועשאו טמון באש וגרם להפסיד לחבירו בדבר שחייבתו התורה, ואע"ג דמציל בזה את חבירו כיון שהצלתו הוא שלא כפלס מאזני תורתנו הק', שהתורה חייבתו והוא נכנס בריב שאינו שלו וגרם לפוטרו. אזי חייב בדיני שמים מיהת. ולהכי לא אישתמט חד מהפוסקים להשמיענו שגם אם המזיק בעצמו שוי' טמון באש שחייב בדיני שמים. אלא וודאי דבזה פטור אפי' בדיני שמים, משום שכוונתו להרויח לעצמו. והדברים עתיקים שגם בדיני דגרמי שחייב לשלם מדינא. פטור לגדולי פוסקים היכא שמתכווין להרויח לעצמו, עיין ש"ע חושן משפט (סימן ס"ו סעיף כ"ג ובש"ך ס"ק פ"א], וממילא נשמע דהיכא שעיקר חיובו הוא רק בדיני שמים אזי לכ"ע יש לפוטרו במקום שמכוין להרויח לעצמו וממילא נשמע דה"ה בנידון דידן אע"ג שנתברר שיכול המלוה להרויח בהם והלוה מדחהו בלך ושוב שפטור אפי' בדיני שמים

וא"ל דשאני גבי טמון שלא עשה מעשה בממונו דחבירו רק שכסהו דזה אינו ולא ניתן להאמר כלל, שהרי גם בהלוואה הוא ממונו של הלוה לגמרי כמבואר להדיא בפוסקים ועיין רש"י קידושין [דף ו' ע"ב] בד"ה לא צריכא בסה"ד וז"ל אבל וכו' לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה עכ"ל

וכיון דפטור אפי' בדיני שמים רק היכא דיש לו לשלם ומדחהו בלך ושוב אזי עובר על לאו מדברי קבלה, כדאיתא בחושן משפט (סי' צ"ז סעיף ג'], אבל לחייבו ממון. גם בדיני שמים לא מצינן, ובפרט היכא דבאמת אין לו במזומן אזי פשיטא דפטור אפי' בדיני שמים

לכן היכא שמבטיחו שלא יפסיד על ידי זה או שיתן לו ריוח סתמא, אזי פשיטא דתליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד הנ"ל אם הוי רבית קצוצה ומאבק רבית לא נפקא לכל הפוסקים, איברא היכא דאמר לו שיתן לו מחצית שכר הרי זה דומה כאילו נתן לו מתחלה להתעסק בהם למחצית שכר] שהיא הלכה פסוקה שתיקנו חכמינו ז"ל בזה שהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון, עיין רמב"ם בפרק ו' מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ב'], ובמרדכי סוף פ' החובל גבי קרע את כסותי גבי מלוה לאחר זמן פרעון ואמר לי' יהיה בידך למחצית שכר דאמרינן שכוונתו היה על עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, רק דפסק דלא מהני מידי כיון שכבר נתחייב באחריותו ודמי לדאתי לידו בתורת שמירה. דל"מ מה שאמר לו אח"כ קרע את כסותי [וכן פסקינן בחושן משפט סוף סימן ק"כ ובכמה דוכתי], וכתב הים של שלמה ב"ק פרק החובל [סימן ע'] אע"ג דמתחלה בתורת מלוה אתי לידי' ושוב לא נשתנה הענין בדיבורא בעלמא, מ"מ אם נתן הלוה מחצית הריוח לית ביה משום ריבית. אע"ג דמצד הסברא נראה דכיון דלא מהני התנאי לענין הפסד שיהיה המחצית באחריותו של המלוה ה"נ לא מהני לענין הריוח ושוב לא נפיק מכללא דאבק רבית מ"מ אין בידינו להכריע מצד הסברא נגד דעת הגדולה

איברא נראה דבכגון זה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. דזהו דווקא היכא שהמלוה התנה כן שיהיה מהיום. והלאה למחצית שכר הוא דלית ביה משום רבית היכא דהרויח ורוצה לתת לו, מפני דאמרינן שהלוה סמך על דברי המלוה, שבכלל דבריו שגם אם יפסיד יופחת מחלקו ג"כ החצי כמ"ש הים של שלמה שם להדיא, אבל היכא שהלוה אמר כן לאחר זמן פרעון שהמלוה לא סמך את עצמו על דיבורו שיודע שלדחותו אמר כן, וממילא לא נתרצה גם כן להכניס את עצמו בפלגא דפסידא. אזי נראה שגם מהרש"ל מודה דמכל מקום מידי אבק רבית לא נפקא

ועוד ראי' לעיקר דברינו דבהלוואה לכ"ע פטור אפי' היכא שהמלוה מברר שיכול להרויח בהם. מש"ע ח"מ [סימן ס"ו סוף סעיף ל"ב בהגה"ה] היכא שמוכר שטר חוב שיש לו על הא"י ברבית וחזר ומחל להא"י דאין צריך לשלם לו רק הרבית שכבר עלה עליו, אבל לא הרבית מהיום והלאה, ועיין בש"ך שם ס"ק ק"ז] שמשיג גם על זה מפני שרבית אינו נמכר, ואע"ג שהיה יכול לגבותו, דמניעת ריוח לא חשיב היזק יעו"ש, הרי אע"ג דהפסידו ברורה לנו מ"מ פטור, והרמ"א שחולק בזה משום דס"ל שרבית נמכר וכבר זכה זו בקניתו. אבל לכ"ע מיהת ברבית שיעלה עליו לא מחייבינן ליה,