זית רענן חלק ב נט

דבעינן לכם, וגם בדבר שיש בו ה"א פסקינן כמאן דאמר דלא בעי ד"מ, ומשו"ה יוצא במע"ש בירושלים אפי' אליבא דר"מ דממון גבוה הוא, אכן גם לדידן איכא מעליותא לד"מ, היכא דאין לבעלים ה"א במקומן, או שאין לו ה"א כלל, רק לאחרים, אזי תליא בד"מ. דהיכא דיש לו ד"מ, אזי סגי גם להיתר אכילה שבו היכא דהותרה לאחרים, או שלא במקומם לעצמו, כמו שהוכחנו לעיל מרבותינו הראשונים גבי תרומה באות א']. ולפי"ז ק"ל בדברי ר"ח אמאי פטור מן החלה בגבולין, כיון דמדין ממון לא נפיק, אף שנפחת' משוויה ע"י איסור תורה מ"מ לא גרע מת"ט דעודנו עטוף בדין ממון כיון שרשאי לכתחלה לקדשה מעכשיו, שוב סגי בה"א שעתיד לבוא לבעלים עצמן כשיביאנה לירושלים, דנלמד מכש"כ. מה"א דאחרים דסגי היכא שיש לו ד"מ. וחתרנו לדעת דבענין חלה דווקא הוא דאמר ר"ח לפי דבעינן שיריים ניכרים. ובמע"ש אין שיריים ניכרים. דכשם שיש ד"מ בשיריים לכשיוסיף בכפלים, בכדי שתהיה שו"פ למוכרם, בכדי שיוליכם לירושלים, הרי כמו כן איתא גם בחלה גופא שיוסיף כ"כ עד שישוה טובת הנאה בירושלים בדמי פרוטה. הגם דבחלה צריך להוסיף בכפלים מן השיריים. לפי שאינו אלא לפי דמי ט"ה בירושלים, דסוף סוף שניהם יצאו ע"י איסורן מדמי שוה פרוטה של שאר פירות. תו לא איכפת לן לד"מ שבהם בריבוי הוספה או במיעוטו. ולפי"ז דברי ר"ן במתניתין דסוכה ניחא בפשטא, דאתרוג של מע"ש כשר אפי' בגבולין, דס"ל בפירושו דר"ח בסנהדרין כל"ב דרש"י שם. וכאשר הכריחו בתוס' שם. דלרבנן גם בגבולין ממון הדיוט הוא לקדש בו אשה מעכשיו, ובלבד שיוסיף בפירות עד שיעלו שיווי הפירות בכאן לכדי ש"פ, וכיון שיש לבעלים בהם ד"מ, אזי סגי לן גם בה"א שיגיע לו אח"כ במק"א. ולפי"ז עיקר דינו דר"ח הוא רק לענין חלה, ומטעם אחר, דלפי דבעינן שיריים ניכרים הוא דאין לו ה"א וכמ"ש לעיל. אבל לשאר ענינים דבעינן לכם לא איכפת לן, וגם במע"ש בגבולין לרבנן יוצא בהם שהרי יש לו ד"מ וה"א

ג ועתה עפ"י הצעת דברים הללו יתבארו דברי תוס' בסוכה שהם תמוהים וסתרי דבריהם בקידושין מהיפך להיפך דשם פשיטא להו דאפי' דבגבולין לאו ממון גבוה הוא. אפ"ה לית בהו ה"א, ובסוכה קשיא להו דהו"מ למימר נמי מע"ש בגבולין ואליבא דכ"ע. ובע"כ צ"ל דאפ"ה יש בו ה"א, רק ד"מ הוא דלית ליה. וצריכנא להקדים לזה מלתא דמסתברא בפשטא. דנהי דלמ"ד ממון גבוה הוא יכול לקדשה שיחולו הקידושין בירושלים. ואפשר לומר דאפי' בש"פ לבד ג"כ מקודשת, זהו מפני שנתרצה בכך. אולם כשאנו דנין בדבר שצריך לכם. והוא שיהיה בו ד"מ ג"כ [ותמצא לומר דחשיב ג"כ ד"מ ע"י זה לפי שבידו לעשותן ממון אע"ג דהשתא מ"ג הוא. אולם להלן יתבאר דד"מ שאני], אזי פשיטא דליכא ד"מ השתא בשיווי פרוטה כשאר פירות חולין, אלא שיש ד"מ בכפלי כפלים שבו, ומ"מ יש בו ד"מ הגם שיצא מש"פ, לא גרע מת"ט דיש בו ד"מ הגם שלא הגיעו אלא לדמי עצים, דמי פתי שיקנה מע"ש בגבולין שיהיו קנויים לו בירושלים ויתן דמי מחירם כמחיר חולין גמורים, שיכול לאוכלם או למוכרם כאן בלא טורח והוצאות הדרך, וכיון שכן שפיר נוכל לומר דמע"ש בגבולין אע"ג דמ"ג הוא יש בו ה"א לכל דבר, שהרי בידו להוליכם לירושלים ולאוכלם שם, אטו פירות שצריכים טחינה והרקדה ואפייה ואינם ראויים לאכילה בלא זה, הרי הושווה דינם לכ"ד כאילו יש בו ה"א מיד, וטעמא דר"ח דפטור מחלה הוא לפי שאין שיריים ניכרים, וכמש"ל כיון דגם בשיריים צריך להוסיף נגד שיווי חולין, וכיון שיצא מגבול ש"פ מחמת איסור תורה, א"כ גם חלה עצמו כן, אם יוסיף עד שיהיה ש"פ בדמי טו"ה שבו, גם בחלה עצמו יש בו ד"מ לרוב הפוסקים דטו"ה ממון. איברא כאשר נתבונן בזה דמבואר דגם ללישנא קמא דרש"י, דגם לרבנן מע"ש מ"ג הוא בגבולין ואפ"ה יכול לקדש בהם שתהיה מקודשת בירושלים, ואמאי, מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש, כדאיתא בכמה דוכתי וצ"ל דדמי בזה להא דאיתא בפ' אע"פ [ריש דף נ"ט] שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנו תיקדש דקדשה. מפני דלסוף עשר שנים בידו לפדותו. וה"נ בידו להביאו לירושלים ולקדשה שם. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. אלא דאכתי קשיא, דנהי דבידו להכניסם לירושלים הרי אכתי השתא לאו ממונא הוא, וצריך שיהוי יום או יומים עד שיגיע שמה, וכל כה"ג לאו ממונא הוא אלא בכלל גורם לממון הוא, כדאיתא בפסחים [דף כ"ט] באוכל חמץ של הקדש במועד דלא מעל. אלא לר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי [ודוחק לומר דר"י ס"ל כוותיה]. אלא בע"כ צ"ל כיון דמעיקרא הכי קידשה שיחולו רק בירושלים ושמה יהיה ממון גמור. ולא קשיא לדעת תוס' רי"ד גבי עשה לי שירים ונזמים ואמר הרי את מקודשת לכשאעשה ואמרה הן, דאפילו בהוסיף לה נופך משלו אינה מקודשת עד שיאמר לה אח"כ, הרי דאפילו בדבר שבידו, אפ"ה צריך לקדשה אח"כ מחדש, עיין ב"ש [סי' כ"ח ס"ק ל"ט]. והשתא בדינא דר' יהודה דאמר בשוגג לא קידש ובמזיד קידש. צ"ל דלא קידשה אח"כ בירושלים. דא"כ בשוגג נמי וכיון דהשתא כשקידשה בגבולין. הרי ממון גבוה הוא באותו שעה, ונהי דבידו להביאם לכלל ממון לאחר יום או יומים מ"מ השתא הם רק בסוג גורם לממון. וכיון דלאו כממון הוא בשעת נתינה לידה יצטרך לקדשה אח"כ מחדש. אלא לקושטא לא דמי דהתם שאני דנתחדש אח"כ דבר חדש לגמרי. והוא תואר הכלי שקידשה בו מה שלא היה בשעה שקידשה. ודמי למאי שכ' הרשב"א קידושין נ"ו] ותוס' (פסחים כ"ט] ד"ה אין גבי איסורי הנאה לענין מעילה וקידושין דאע"ג דלעפרן ש"פ. כיון דנשתנו לגמרי ממה שהיו לא מועיל בזה במה שבידו לשורפם ולהביאם לכלל ממון. אבל במע"ש שהפירות כמו שהן יש ביד הבעלים להביאם לכלל ממון. והוא קידשה מעיקרא ע"ד כן. אזי לכ"ע א"צ לקדשה מחדש. איברא כ"ז ניחא גבי קידושין כיון דמעיקרא הכי קידשה שיחולו הקידושין בירושלים וא"כ חלות הקידושין ודין ממון של הפירות תרווייהו בהדי הדדי קא אתיין. ולכן אע"ג דבשעה שקידשה לא הוי אלא בכלל גורם לממון לית לן ביה. כיון דבשעת חלות הקידושין הרי יצאו לכלל ממון גמור אבל בדבר מצוה דלמ"ד דלא מיקרי לכם עד שיהיה בו ד"מ לבד מהיתר אכילה. אזי פשיטא היכא דבשעת עשיית המצוה לא היה אלא בכלל גורם לממון דלא מיקרי לכם. מפני שלאחר זמן יצא מכלל גורם ליכנס בסוג ממון גמור

ולפי"ז הכי אזדא קושית תוס' הנ"ל בסוכה, דלדעת רש"י בל"ק בסנהדרין ובקידושין (דף נ"ג] דבגבולין גם לרבנן מ"ג הוא דא"כ הו"ל לש"ס לומר הנפקותא במע"ש בגבולין. ואפי' לרבנן, דגבי היתר אכילה שהוא רק מצד גזיה"כ [כמש"ל בסי' י"ג אות ז'] והרי יש בו ה"א כיון דבידו להביאם לכלל היתר וכל שבידו עדיפא עוד מדבר שיש בו ה"א לאחרים. דצריך לזה גם הצטרפות של דין ממון כמש"ל אכן בדבר שבידו לגמרי. הרי זה כאילו הותרה מיד לעצמו. ותו א"צ לד"מ כלל כיון דס"ל דתליא רק בה"א לבד. אבל למ"ד דצריכין לתרווייהו ה"א וד"מ, וכל הנוגע לד"מ אזי צריכין שיושלם הדבר בגדרו של ממון גמור. וכל היכא דהשתא לאו ממון גמור הוא. אזי נפקע שם ממון ממנו. ולא נקרא אלא בכלל גורם לממון. והשתא דאתינא להכי. בע"כ צ"ל לדעת תוס' דמסתבר להו דדבר שבידו להביאו לכלל ה"א גם לבעלים עצמן רק שהמקום לבד הוא שעומד לנגדו. אזי לדידן דפסקינן דבה"א לבד תליא וא"צ לד"מ כלל. ה"ה נמי במע"ש בגבולין. אזי בין לל"ק דרש"י דממון גבוה הוא ובין לל"ב דרש"י יוצא י"ח דחשיבי לכם. וטעמא דר"ח בסנהדרין דפטור מן החלה. הוא משום דגבי חלה איכא תרי מיעוטי. ובעינן ג"כ ד"מ. וכמש"כ המהרש"א בסוכה וכיון דלענין ד"מ אין שיריים ניכרים משו"ה פטור, אבל גבי אתרוג יוצא י"ח דחשיב לכם אפילו לל"ק דרש"י דמ"ג הוא, ובחלה פטור אפילו לל"ב. איברא לדעת רש"י צ"ל דאפי' בדבר שבידו לגמרי להביאו לכלל ה"א לא עדיפא בזה מדבר שהותר באכילה לאחרים ולא לבעלים עצמן דבזה לכ"ע צריכין גם לד"מ. כמש"ל [באות א']. ולפי"ז יוצא י"ח גבי מידי דבעינן לכם לל"ב דרש"י דממון הדיוט הוא. אבל לל"ק גם באתרוג אינו יוצא. אבל גבי חלה פטור בין לל"ק בין לל"ב, אפילו אם נימא דדינו של חלה שוה לכל דבר דצריכין לכם. וסגי בה"א לבד לדידן דזהו דוקא היכא דהותר לבעלים עצמן ומיד. ומעתה לסברת רש"י לא קשה קו' תוס' הנ"ל לל"ק, דכיון דמ"ג הוא ולית ביה ד"מ. א"כ גם גבי אתרוג לא יצא י"ח בגבולין. אפי' למ"ד דתליא בה"א לבד [וע' לקמן סי' ל"ה מענינים אלו]: