זית רענן חלק ב נח

למוכרם לכהנים אע"ג דאינו רשאי, כדאיתא [פ"ז דשביעית מ"ג]. ובתרומה כי האי מיירי בתוס'. ור"ן בע"כ מיירי בתרומה שהפריש הישראל משלו. אזי פשיטא דאין יוצא בו כיון דגופו אינו שלו. מידי דהוה כמו שאול. איברא כן הדברים למ"ד דתלוי בהיתר אכילה ואפי' בדבר שהוא שלו ויש בו ד"מ גמור, בעינן נמי שיהיה מותר באכילה כגון של טבל דמותר בכל הנאות שאינן של כילוי אפ"ה אינו יוצא בו. ולמסקנא דהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן. ולכן כל כה"ג אזי מספיק ביש בו היתר אכילה לאחרים אבל למ"ד דאפי' כשיש בו ה"א לעצמו בעינן נמי שיהיה בו דין ממון לעצמו, ומשום האי טעמא אינו יוצא במע"ש בירושלים לר"מ אזי פשיטא דלא סגי במה שיש בו ד"מ לאחרים, דבדין ממון מסתבר דלא תליא רק בבעלים עצמן. וכדמות ראיה לזה מקושית הש"ס מתרומה טמאה בשלמא וכו' אלא למ"ד לפי שא"ב ד"מ הרי מסיקה תחת תבשילו. משמע מפשטא דלא קשיא ליה אלא מת"ט שביד כהן. אבל בת"ט שביד ישראל שנפלו לו מאבי אמו כהן או כשקנה בשוגג תרומה מכהן ונטמאה לא קשיא ליה מידי, לפי שאין לבעלים עצמן דין ממון. וכל עיקר הקושיא מדסתם לן משמע נמי דאפי' כהן עצמו לא יצא, שהרי מצינן למידחי דמתני' מיירי ביד ישראל דווקא, וכנ"ל. דהשתא אין לבעלים היתר הסקה ואין לו ד"מ. ביותר הו"ל להקשות בסתמא. ולימא, הרי יש בו היתר הסקה ואפי' ביד ישראל נמי, ומדקאמר הרי מסיקה תחת תבשילו משמע דעל ת"ט שביד כהן הוא דקשיא ליה לפי דדין ממון תליא רק בבעלים לחוד

ולפי"ז לאחר שנתברר לן כל זאת. עמדו רבותינו בדברי ר"ח בסנהדרין ולפי דפשיטא להו דלענין היתר אכילה. כשם דסגי לן כשיש במציאות היתר אכילה לאחרים ה"נ מכש"כ דליסגי לן כשיש לו היתר אכילה כשיגיע לירושלים אע"פ שאין לו היתר אכילה במקום זה וכ"כ התוי"ט] וגם פשיטא להו דר"ח ס"ל כמאן דאמר דבהיתר אכילה תליא מילתא דכוותיה פסקו כל הפוסקים וכמ"ש לעיל. ולהכי פירש"י בלישנא קמא דבגבולין פטור מע"ש מן החלה לפי שאין לו היתר אכילה. הגם דיש לו היתר אכילה בירושלים ולא גרע מהיכא דאין לבעלים ה"א דדי אם יש לאחרים ה"א. והכא נמי אף דבמקום זה אין לו הרי יש לו במקום אחר, אולם כ"ז היכא שהוא ממונו וכגון בישראל שנפל ליה תרומה מאבי אמו כיון דממונו הוא אזי לענין ה"א לחוד מספיק לן גם בה"א דאחרים או במקום אחר. אבל מע"ש בגבולין דממון גבוה הוא אזי אין יוצא י"ח ולא מיקרי לכם עד שתהיה לבעלים עצמם ה"א במקום זה, אע"ג דלדידן דפסקינן דבה"א לבד תליא מילתא ומע"ש בירושלים חשיבי לכם לר"מ אע"ג דממון גבוה הוא. זהו כשיש לבעלים עצמן ה"א באותו מקום וכעין שפירשנו לעיל גבי תרומה להשוות דברי ר"ן עם בעלי התוס' איברא דברי רש"י בלישנא בתרא דגם בגבולין לאו ממון גבוה ואפ"ה ס"ל לר"ח דפטור מן החלה לפי שאין בו ה"א עודנו מוקשה. כיון דכל עיקרו של דין ממון בקידושי אשה תליא והשתא דיכול לקדשה גם בגבולין מעכשיו וכל"ב דרש"י בקידושין הנ"ל הרי יש לבעלים בהם דין ממון גמור. ובכה"ג הרי סגי לן בה"א לאחרים. ומכש"כ כשיש לבעלים ה"א בעצמן במקום אחר כמו בדמאי ותרומה שנפלו לו בירושה מאבי אמו כהן. וכמ"ש לעיל בביאור דברי תוס' הנ"ל ולהשוות דברי ר"ן עמהם

לכן נראה לענ"ד בביאור דברי רש"י בלישנא בתרא. וכן הכריחו תוס' בקידושין ובכורות כל"ב דרש"י]. וטעמא דמלתא דנהי דלאו ממון גבוה, ויכול לקדש בהם גם בגבולין מעכשיו, אפ"ה פטור מחלה דבעינן ראשית ששיריה ניכרין והוא שחלה תהיה אסורה והשאר הותרה לזרים ובגבולין גם השיריים אסורין בשעת לישה. מאי אמרת דכיון שיש בו ד"מ שהרי יכול לקדש מעכשיו הרי סגי בהיתר אכילה דמקום אחר. דזה אינו דגם בדין ממון שבו בעינן שיהי' שיריים ניכרין ובזה נהי דיכול לקדש אשה בשיריים. אבל אינו יכול לקדשה מעכשיו בפירות דשווין פרוטה בירושלים, אלא צריך להוסיף לה פירות כל כך דיהיו שווים פרוטה באותו מקום שקידשה דבכל דיני ממון הולכים אחר מקומן ושעתן ובכה"ג הרי הוא בחלה עצמו שהפריש יכול לקדשה כשיוסיף לה כ"כ עד שיהיה הטובת הנאה שוה פרוטה וכיון דבדין ממון שבו אין כאן שיריים ניכרים הרי דינו לענין חלה כאילו אין בו ד"מ כיון דלא מיגדר בזה כפי סוג של חיובו והדר דינא דבעינן שיהיה בו היתר אכילה לבעלים עצמן במקום לישה והפרשה כיון שאין בדין ממון שבו להשלים החיוב בהפרשה זו, ועיין פסחים ל"ג ריש ע"ב] בתירוצא דרב הונא בריה דר"י אלמא דאפילו היכא דדבר אחר גורם שאין שיריים ניכרים נמי אינה קדושה. ועיין בר"ן שמביא כן בשם ר"ח ורמב"ן. וכן פסק הרא"ש בסוף פרק האיש מקדש] דטובת הנאה ממון. [א"כ גם בחלה יכול לקדשה בט"ה ששוה פרוטה], וכן נראה מדברי תוס' בב"מ [דף ו'] בסוף ד"ה והא. דמהדרי שם לתרץ האי דבן לוי דחטף מתנתא פריצות הוא ואינו מחוייב לשלם דמיירי כשאכלו משמע דסברי להלכה דטו"ה ממון ואין לומר דרבא לשיטתו דס"ל בנדרים (דף פ"ה ע"א] טו"ה ממון, לו יהי כן מכל מקום נקוט מיהת בידך דמסתבר להו דרבא ס"ל כן. וממילא מוכח דפסקינן כבתראי ולא ניחא להו בתירוצא של ש"ך [בחו"מ סי' ש"ן] דדוקא בנדרים לחוד הוא דס"ל לרבא כן. משום דוויתור אסור במודר הנאה

ב ולאשר עודנו הדברים סתומים קצת וצריכים ביאור, נראה ללבן הדברים לאשורם לפענ"ד. דהנה לכאורה הענין בכללו תמוה. דאמרינן באתרוג של ערלה הטעם לפי שאין בו ד"מ. ופירש"י וז"ל שאינו שוה פרוטה דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא עכ"ל. ובד"ה קס"ד וכו' כתב וז"ל ואע"פ שאינו ממונו לר"מ דאמר בקידושין מע"ש ממון גבוה ואינו נכסי הדיוט לקדש בו אשה כשר לצאת בו עכ"ל. אלמא דכל עיקרו של דין ממון תליא בקידושין. דהיכא דאם קדשה מקודשת דין ממון קרינן בי', ועיין קידושין [דף נ"ו ע"ב] בתוס' ד"ה המקדש בערלה יעויי"ש ותמצית דבריהם. או דמיירי כשקדשה. רק בדלא שוין פרוטה שלא כדרך הנאתן, או דלא ידעה שאיסורי הנאה הוא והוה קידושי טעות, ומעתה אם מודיע לה שאיסורי הנאה הוא. והוסיף פירות עד ששוין פרוטה שלא כדרך הנאתן, הרי היא מקודשת ויש בו ד"מ, כיון דכל עיקרו של ד"מ בקידושין תליא מלתא. ואמאי אין יוצא בו. ואין לומר כיון דאסור לקדש בו. משום דהוא איסור הנאה. ומשום זה לבד נפקא ד"מ שלו. חדא, דמלישנא דרש"י הנ"ל דנקט שאינו שו"פ דא"ה הוא, משמע דבשווי' תליא מלתא. ועוד דשם קידושין (דף נ"ב ע"א] בתוס' ד"ה המקדש בפירות שביעית כו'. כתבו וז"ל אי נמי יש לפרש דאע"ג דאסור לקנות מהם חפץ כדכתיב לאכלה ולא לסחורה ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד המקח קיים. וכן גבי אשה בדיעבד מקודשת עכ"ל, ועיין סוכה (דף ל"ט] דפשיטא לי' לגמרא היכא דלקט או קנה אתרוג בשביעית דיוצא בו. אע"ג דאסור למוכרו. ואפי' לרב אסי דתלי נמי בדין ממון ואע"ג שאסור לקדש בו, מכל מקום כיון דבדיעבד מקודשת. דין ממון קרינן גביה, ואמאי אינו יוצא באתרוג של ערלה, כיון דאם קידש בו בשוה דרך משל עשר פרוטות עד ששוה פרוטה שלא כדרך אכילה, והודיע לה מקודשת, וגם אין לומר דזה עצמו גדרו של דין ממון, דכל ששאר פירות דכוותי' שוין פרוטה, והוא מחמת האיסור שבו אין שוה עד שיוסיף בכפלי כפלים בכדי שיהיו שוין פרוטה שלא כדה"א, זהו עצמו אפקעתא לדין ממון שבו. דאם כן מאי מקשה מתרומה טמאה והרי מסיקה תחת תבשילו, ויש בו ד"מ, הלא ע"י איסור תורה נפחת דמי' ולא הגיע שווי' רק לדמי עצים, ואפ"ה ד"מ יש בו, אלא שמע מינה דבהכרח הענין ילחצנו ליסוד מוסד, דווקא ע"י הצטרפות שניהם. הוא שיתלכד בהם הפקעת ד"מ, והוא כשאסור מה"ת לקדש בהם, וגם כשיקדש בהם יפחת משוויין ע"י איסור הנאה שבו. אזי נפקע ד"מ שבו, אבל באחד מהם לא נפקע מדין ממון שבו, ולהכי בת"ט כיון דשרי לכהן לכתחלה להסיקו תח"ת. לא נגרע מד"מ שבו אע"ג דנפחת משוויו, והגיע רק לדמי עצים, וכן בפירות שביעית, אע"ג דאינו רשאי מה"ת למוכרם או לקדש בהם. כיון דבדיעבד אם קדשה מקודשת, ולא נפחת משווי' מידי, לכן לא נפקע מד"מ שבו מידי, רק בערלה דנתלכדו שניהם יחד, הוא דנפקע ד"מ שבו לגמרי

ונהדרין למאי דכתבנו דגבי מע"ש בגבולין לל"ב דרש"י דלאו ממון גבוה הוא. ויכול לקדש אשה בגבולין מעכשיו, ובלבד שיתן לה פירות כ"כ בכפלי כפלים, בכדי שיעלו לשוה פרוטה במקומם על מנת לאוכלן בירושלים, וכיון דמותר מה"ת לקדשה בגבולין מעכשיו, הרי הוא עודנו בדין ממון, לכן גם למסקנא דבהיתר אכילה לכ"ע לא פליגי דבעינן בדבר דקפדא רחמנא