זית רענן חלק ב נז

עוד אלא דמיגרע גרע בהנך טעמי שאין בהם פסול אלא ביו"ט ראשון בלבד משום לכם. איברא לקושטא פסולים כל שבעה משום דכתותי מכתת שיעורי'. אלא משום דאית בהו נ"מ למילתא אחריתא למעשר שני אליבא דר"מ. ומה הדבר שהכריחם לזה. ולא מצינו סוגיא כזה שלא יהיה תוכו כברו. וגם קושית מהרש"א היא תמיה עצומה. דא"כ למה נדו מסברא דסברי מעיקרא. דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה. ותרומה טמאה היינו טעמא משום דכתותי מש"ע. ועל תירוצו קשיא טובא. כמ"ש בז"ר ח"ר חלק או"ח בהכשר ד' מינים [סי' ג' אות ב']. ושם תירצתי עיקר הקושיא בדרך חידוד. ועתה נראה לענ"ד לתרץ הדברים בפשטא. דקשיא ליה לגמ' דכיון דקתני של אשירה ושל עיה"נ דמיפסלי משום דכתותי מש"ע. ואם איתא דכולהו מיפסלי משום האי טעמא. אלא משום דרבותא אשמעינן דלא מיבעיא בשל אשירה ושל עיה"נ דמחוייב לשורפו מן התורה. אלא אפי' של ערלה דאינו מחוייב בעצמותו לשורפו רק משום תקלה לחוד אפ"ה פסול מהאי טעמא. ולא מיבעיא הנך דלית ליה הנאה של כלום מתחלה ועד סוף. אלא אפי' תרומה טמאה לכהן דשרי ליהנות בשעת שרפתן אפ"ה נפסל משום האי טעמא דכתותי מש"ע. וכמו שפירש הריטב"א בשם מורו, עיי"ש. אבל לדעת רש"י ותוס' בפירושא דגמרא לא ניחא להו בזה. דאכתי הוי ליה למיתני לכולהו בהדי הדדי. וליתני חד פסול אכולהו ותלתא פסול למגן הוא דנקט ליה. ומשו"ה פליגי בגמרא, חד אמר לפי שאין בו היתר אכילה, ואתא לאשמעינן במאי דנקט ליה בפ"ע. דאית בהו עוד פסול. מלבד דכתותי מש"ע. בכדי לידע דמעשר שני בירושלים דקתני בסיפא הוא אפי' לר"מ. ולמאן דאמר לפי שאין בו דין ממון אתא לאשמעינן דסיפא רבנן. ולר' מאיר פסול. ולס"ד דלמאן דאמר דין ממון לא בעי היתר אכילה פליגי ג"כ בדבר זה בכדי לברורי לן בפירושא דמתניתין במאי דפליגי ב"ש וב"ה בדמאי. אבל בטבל גמור גם לב"ה פסול. ולמ"ד שאין בו דין ממון גם בטבל גמור יוצא. והא דקתני דמאי, או משום רבותא דב"ש. או משום דמיירי בתרומה טמאה של דמאי, וכמו שכתב הרמב"ן. ומשו"ה מקשינן מדקתני תרומה טמאה בפני עצמה, מכלל דאתי לאשמעינן דיש בו עוד פסול חדש מלבד טעמא דכמש"ע דכבר נשמע מרישא דשל אשירה ושל עיה"נ. אלא לאשמעינן דהיתר אכילה לכולי עלמא בעינן

י בתוס' [דף ל"ה] ד"ה לפי, שהקשו על לולב דאשירה דריש פרקין דלמה ליה לטעמא דכמש"ע. ולימא משום שאין בו דין ממון. והא דלא הקשו כן בשמעתין על אתרוג גופה ולמאי שכתבתי לעיל [באות הקדום] ניחא דבע"כ צ"ל דפסול דרישא הוא משום כמש"ע. בכדי שיתיישב לן בסיפא גבי ערלה דלא כללוהו בהדי רישא. דאתי לאשמעינן דיש בו עוד פסול אחר. ונ"מ. לגבי טבל וכמש"ל. אבל גבי לולב דלא קתני אלא אשירה ועיה"נ. ובחד פסול על שניהם, הוא דקשיא להו וכמש"ל באות ז']. והוא דאז גם אשירה של עובד כוכבים וביו"ט שני יפסל. דנהי דלא שייך גביה טעמא דכמש"ע דאפשר בביטול. מכל מקום יפסל לפי שאין בו ד"מ. דלענין זה לא סגי לן במאי דאיפשר. דהא גם בטבל דסופו להפריש אפ"ה מיפסל כל זמן שלא הפריש. רק לגבי כמש"ע מילתא אחריתא הוא, דכל שאפשר בביטול אזי עיקרו צד קל יש בו. ואפי' נסתיים מילתא שלא ביטלו אח"כ. משא"כ בכו"ם של ישראל דחמורה בעצמותו. וכן משמע להדיא מדברי תוס' יבמות דף ק"ג ע"ב] בד"ה סנדל וכו' וז"ל וקודם ביטול כיון דראוי לבטל לא מיכתת שיעוריה אע"פ שלא נתבטל עדיין, עכ"ל

עוד יש לפרש בכוונת קושית תוס'. דנ"מ במצה של עיה"נ או של עכו"ם דישראל, ובאין לו מצה אחרת. דכתותי מש"ע ליכא שאינו צריך לאכול כזית ביחד רק בכדי א"פ. [ובכה"ג תו ל"א כמש"ע וכן כתב התורת גיטין סי' קכ"ד]. ועשה דמצה דוחה ל"ת דלא ידבק. ואפי' לתירוצו דירושלמי גבי חדש אפשר לומר דזהו היכא דהלא תעשה הוא לאחר הדיבור. אבל על עכו"ם גם ב"נ מצווים עיין תוס' קידושין [דף ל"ח] בד"ה אקרוב. ותירוצם השני לא שייך הכא משום דעבודת גילולים מאיס ובדילי אינשי מיניה. כמבואר בש"ס ביצה (דף ל"ט ע"א] דלא גזרינן שלהבת אטו גחלת מהאי טעמא ועיי"ש בתוס' ד"ה הקדש. אכן לטעמא דאין בו ד"מ ולא מיקרי לכם אזי אין יוצא י"ח כלל. ואפשר דאע"ג דב"נ מצווה על עכו"ם. זהו על עיקרו וכלל של עכו"ם אבל לא על פרטיהן שיאסר הנעבד בהנאה וכיוצא בו, וצ"ע לדינא. וכיון שטעם זה כולל יותר מטעמא דכתותי מש"ע, זו היא דקשיא להו לתוס' דהוה ליה למינקט מטעם זה שאין בו דין ממון. דנכלל בזה גם לגבי מצה. וע"ז תירצו כיון דטעם זה דכמש"ע כולל יותר במקומו לגבי לולב עצמו למיפסל בכל ז'. משו"ה נקטו לטעם זה: סימן יד עוד בענין הנ"ל ובדין מע"ש לענין חלה

א עתה נברר ונלבן הדברים שיצאו מפי רבותינו הראשונים בדין מעשר שני בגבולין לענין חלה ושאר דברים ומקודם נחקורה בדברי רש"י סנהדרין (דף קי"ב] בד"ה אבל בגבולין, וז"ל שאין לה היתר אכילה אלא בפדיי' ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה היא. לישנא אחרינא, אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה. דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינן בי' ראשית עריסותיכם וכו' עכ"ל. ונראה בעליל דבתרווייהו לישנא נקט לי' למאן דאמר לפי שאין בו היתר אכילה. שכן הוא לפסק הלכה ברמב"ם פ"ח מלולב ה"ב, ופ"ו מה' בכורים ה"ד ובכ"מ שם). רק דבלישנא קמא ס"ל לרש"י דר"ח ס"ל דבגבולין ממון גבוה הוא ולהכי אין בו היתר אכילה לכ"ע וללישנא ב' ס"ל דאפי' ממון הדיוט הוא אפ"ה אין בו היתר אכילה. ולהבין הדבר במישרים צריכים באור רחב, ועיין קידושין [דף נ"ג ע"ב] בתוס' ד"ה איהו, הכריעו עפ"י ראיות מוצקות דבגבולין ממון הדיוט, ויכול לקדש בו בגבולין שתהיה מקודשת מיד. וטעמא דר"ח הוא לפי שאין בו היתר אכילה, וכלישנא בתרא דרש"י בסנהדרין, וכלישנא בתרא דקידושין דחד בחבריה מישך שייכי, כמבואר. דללישנא קמא בקידושין דאונסא דאורחא מצד הדין על המקדש הוא לפי שאין הקידושין נתפסין מיד בעודם בגבולין. הוא מפני שעודנו ממון גבוה הוא ואינם חלים רק בירושלים, ששם ממון הדיוט הוא לרבנן. אבל ללישנא בתרא שהוא רק מפני התרעומות, לפי דקידושין חלים מיד, והוא שיתן לה כל כך שיהיו שווים למוכרם בשוה פרוטה למי שירצה להוליכם לירושלים. כמבואר יותר בריטב"א שם, והוא כלישנא בתרא דרש"י דסנהדרין דלאו ממון גבוה הוא. וכן הוא בתוס' בכורות [דף ט']

ויש להבין דבסוכה [דף ל"ה] בד"ה לפי, נקטו בסוף דבריהם דנימא מע"ש בגבולין ואליבא דכ"ע לפי שהוא ממון גבוה ולהכי יש בו היתר אכילה. אבל אין בו דין ממון. וזהו להיפוך בכמה הדרגות ממה דהחליטו בקידושין דממון הדיוט הוא ואפ"ה אין בו היתר אכילה. ועיין במהרש"ל שדבריו המה נגד כל הדעות של הראשונים בזה, ועיין בר"ן סוכה שפירש ג"כ במתניתין לדינא דאפי' בגבולין יוצא במע"ש לרבנן. ומפני שיש בו היתר אכילה בירושלים, וקשיא מסנהדרין. ודוחק לומר דר"ח ס"ל לפי שאין בו דין ממון, ובדין ממון אזלינן בתר מקומו ושעתו, או דס"ל דחלה שאני, וכדברי מהרש"א מפני שיש בו תרי מיעוטים

ולבאר כל זה בביאור נכון לכל היוצאים דחופים להבין הדברים לאשורם. ומקדם נתבוננה בדבר פשוט ומוכרח. ומזה נעלה במסלה להבין גם בעומק הדברים הנ"ל. דהנה נראה בעליל דפשיטא להו לבעלי התוס' דאפי' תרומה ביד ישראל יוצא בו, מפני שיש בו היתר אכילה לכהן כמ"ש שם (דף ל"ה ע"ב] בד"ה דאי בעי ובר"ן במתני' מבואר דפשיטא ליה להיפוך דדווקא כהן הוא דיוצא י"ח אבל לא ישראל. איברא לקושטא לא פליגי. דבעיקר סוג זה לא פליגי כלל. דעיקר הגורם מפני שאין בו היתר אכילה. זהו היכא שאין בו ה"א כלל לכל ישראל. איברא כל זמן היכא שהוא שלו, כגון ערלה וכלאי הכרם ותרומה טמאה שבעצמותו הוא שלו רק שנוסף לו עוד דלענין לכם בעינן נמי שיהיה בו היתר אכילה. ולזה מהני היכא שיש היתר לאחד מהם, ולהכי בדמאי שהוא קנינו לכל דבר. אזי די לענין היתר אכילה לפי שיכול להאכילם לעניים וכן בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, או שקנה מיד כהן