זית רענן חלק ב נו

כמ"ש הרמ"א שם בשם רשב"א, ודמאי שאני דאפי' טבל גמור מותר בהנאה שאינו של כילוי רק דאסור באכילה לחוד, ולכן כשיש לו היתר ע"י שום מציאות שבעולם כגון דמאי דבידו להתירו גם לעצמו, תו לא מיפסל משום זה, אפי' בדבר שאין לו היתר לעצמו והותר לאחרים, כגון תרומה לישראל, לדעת תוס' סוכה (דף ל"ה ע"ב] ד"ה דאי, ג"כ יוצא י"ח. אבל בדבר שנאסר לעצמו גם בהנאה, תו לא מהני מה שהותרה לאחרים, שהרי אפי' במודר הנאה אינו יוצא י"ח

ועוד נראה דבע"כ צ"ל דדמאי מילתא אחריתא הוא כמו שיתבאר דבלא זה קשיא שהרי מבואר ברמב"ם שם ה' ב' דטבל פסול משום שאין בו היתר אכילה וכתב שם [בהלכה ט'] דכל הפסול משם זה פסול כל שבעה וקשיא כיון דסופו להפריש ובידו להפריש [אפי' כשאין לו אחר] מיניה וביה מיום ראשון ואילך דחסר כשר. ואפ"ה כל זמן שלא הפריש מיפסל מפני שאין לו ה"א כמו שהוא, ובדמאי הגם שאין סופו להפקיר אפ"ה כשר דמ"מ י"ל ה"א ע"י מציאות רחוקה כזאת. אלא בע"כ צ"ל דבטבל מיקרי שאין לו היתר כיון דכל זמן שהוא טבל כמו שהוא עתה בשעה שבא לצאת י"ח אין לו היתר רק כשיפריש ממנו. ואז יצא מכלל טבל. להכי כל זמן שעודנו בשם טבל מיקרי שאין לו ה"א ומיפסל משם זה. משא"כ בדמאי דיש לו היתר גם כשעודנו לא יצא משם זה שהרי הוא עודנו דמאי כבתחלה ואפ"ה יתגלגל לו היתר מצד אחר. ומשו"ה יש לו היתר אכילה מיקרי ויוצא י"ח. ולפי"ז הדרא קושי' לדוכתא דבכו"ם של עובד כוכבים אמאי יוצא י"ח כיון דכל זמן שיש לו שם כו"ם אסור באכילה רק כשיבטלנה ואז כבר נפקא משם זה לגמרי, ומלבד זאת לישנא דהרמב"ם קא קשיא ליה בפ"ח מהלכות לולב ה"ט] וז"ל שם והפסלנות שהוא משום כו"ם או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימים פסול ומדוע חלקם לשנים הלא גם בכו"ם איכא טעמא דאיסור אכילה. ויש לדחות דנקט משום כו"ם משום לולב והדס וערבה שאינם ראויים לאכילה בעצמותם וכדברי המג"א בס"ק כ'] דכל כהאי לא נפסלו מפני שאין בו דין ממון

איברא כדי לתרץ דברי מרן הב"י נלע"ד בהקדם דברי הש"ס סוכה (דף כ"ג] בפלוגתא דר"מ ור"י בעושה סוכתו ע"ג בהמה עיי"ש דר"מ מכשיר משום דמדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ביה. וכן פסקינן לדינא כר"מ משום דסתם מתני' דהתם כוותיה כמ"ש בש"ע (סי' תרכ"ח סעיף ג'] ועיין בטור יור"ד [סי' קמ"ו ובב"י שם דפסקינן דעכו"ם שנשתברה מאיליה לשברי שברים דמותרת ולפ"ז בע"כ צ"ל הא דאין ישראל מבטל כו"ם של עובד כוכבים בכהאי גוונא הוא ג"כ מטעם גזירה כמו לר"ל בשיברה לשברים כמ"ש לעיל [אות ג'] לישב דברי מ"א [סי' תקפ"ו], ונמצא דלפי"ז אשכחן פתרא לדברי הרמב"ם והש"ע דשפיר אית ליה היתר אכילה לאתרוג של כו"ם משום דע"י לעיסה הוה ליה כשברי שברים. ושרי אח"כ לבולעו מדאורייתא הגם דטעימה אסור מדרבנן כמבואר בתשוב' ריב"ש (סי' רפ"ח] והוא איסור שבגופו מ"מ איפשר ליה גם בלא לעיסה שיחתכהו לחתיכות קטנות] ורק משום גזירה הוא דנגעו בה דע"י זה לא נגרע מהיתרו מאומה כדאיתא בסוגיא דסוכה הנ"ל. ועיין פסחים (דף מ"ח] ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר. הרי דרק באיסור דאורייתא אי איפשר לחלק בזה. אבל באיסור דרבנן שפיר מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר והכא נמי גזירה זו דדילמא מגבה לה והדר מבטל לה הוי רק איסור דבר אחר גרם לה. ואין לומר כיון דלא נתכוין לבטלו רק לאוכלו לא נקרא ביטול כלל וגרוע מנשתברה מאיליה שלא נתכוין כלל. וכמש"כ הר"ן בפרק ג' דר"ה לגבי מצות דא"צ כוונה זהו בשלא נתכוין כלל אבל לא בנתכוין שלא לצאת. והכא נמי איפשר לומר כיון דנתכוין ליהנות ולאכלה גרוע מנשתברה מאיליה. איברא בתוס' יבמות [דף ק"ג ע"ב] ד"ה סנדל וז"ל דאפי' משנקצץ הלולב נתבטל. ועיין במהרש"א בביאור זה דאפי' קצצו לצורכו ולא לכוונת ביטול כלל מ"מ הלולב בעצמו נתבטל, גם א"ל דלמאי שכתבתי בזית רענן בחלק ראשון [דף קכ"ו אות ו'] ובתפארת ירושלים מס' שבועות [פ"ד אות כ"ד] דכלל זה הנלמד מסוכה הנ"ל דאזלינן בכה"ג בתר דינא דאוריי' זהו דוקא היכא דעיקר פסולו הוא מגזירת הכתוב כמו בסוכה דבעי' ראוי' לשבעה דוקא הגם דבשאר ימים אין בו שום פיסול אבל בדבר שהפסול הוא מתחלה מעיקר הדין או שפסולו מצד הסברא אזי גם דבר דרבנן מעכב בו כמו דאוריי' ממש

איברא כד דייקינן בדברי רבותינו הראשונים נתבררו הדברים שגם לדעת הרמב"ם ורש"י ותוס'. דמפרשי' הדברים שנאמרו בגמ' דלפי שאין בו היתר אכילה. או למאן דאמר שאין בו דין ממונא הם כפשוטן. מכל מקום אינו מצד הסברא דלא הוי נכס כלל ודמי לשאול. שהרי מבואר הדבר בריטב"א שם דכל איסורי הנאה מיקרי לכם ממש. ופירש שם בגמרא דהא דאמרינן שאין בו היתר אכילה, הכוונה על הנאה. כדאיתא בפ' כל שעה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה וכיון שנאסר גם בהנאה הרי עומד לשרפה וכתותי מיכתת שיעורי' הרי משמע להדיא דפשיטא ליה דמצד הסברא מיקרי לכם אפילו באיסורי הנאה. וממילא מובן דגם לדעת רש"י ותוס' ורמב"ם שפירשו הדברים כפשוטן מהיכא תיתי נימא דפליגי בסברא זו. אלא דרש"י וסייעתו סברי דכל שאינו ראוי לאכילה איתרבאי מגזירת הכתוב. וכן משמע להדיא דף ל"ה] מרש"י בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וז"ל ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו עכ"ל. ומעתה לפ"ז היכא דקנה אתרוג מחבירו ונתן לו מעות ולא משך בפניו. וגם לא אמר לו משוך וקני ונטלו מרשות חבירו שלא בפניו ושלא בידיעתו דמדאוריי' קנה במעות לחוד. ואפ"ה כיון דמדרבנן לא קנה [ועיין תוספות יו"ט עירובין פ"ז משנה י"א] תו אינו יוצא ידי חובתו מדאורייתא כיון דמדרבנן לא קנאו. והרי הוא עודנו של חבירו ולא נקרא לכם כלל. כיון דסוף סוף לא קנה [כמו דאיתא בפ' השוכר את הפועל (דף ס"ג ע"א] גבי אתנן. ובתוס' שם ד"ה והא מיחסרא משיכה. ובזי"ר ח"ר באה"ע הלכה ה' סי' ה' עיי"ש]. אבל לענין היתר אכילה שהוא מצד גזירת הכתוב כל היכא דמדאורייתא יש בו היתר אכילה. אע"ג דמדרבנן אסור באכילה יוצא בו י"ח. כיון דבעצמותו הרי הוא שלו לגמרי אלא שאין בו היתר אכילה מדרבנן. כיון דכל עיקרו הוא מצד גזיה"כ. וכיון שיש בו היתר אכילה מדאוריי' כבר נתקיים בו גם הדבר שהוא מצד גזיה"כ פשוט הדבר שיוצא בו י"ח. ואין להקשות דאם כן באתרוג של תרומה טמאה נמי נימא כיון דתרומת פירות הוא מדרבנן לחוד הרי יש בו היתר אכילה מדאוריי', זה אינו, דכל היכא שאיסורו בגופו של הנידון חשיבא כדאורייתא ממש. ודמאי בוודאי הוא איסור מחמת עצמו ע"כ יוצא בה רק משום בידו]. וראיה לזה מפסחים [דף מ"ח ע"א] דמשני על עצי מוקצה מפני שאיסור דבר אחר גרם ליה ואפילו בתרומה בזה"ז דאיכא תרי דרבנן אפ"ה אינו יוצא י"ח דכבר כתבו תוס' חולין [דף ד' ריש ע"ב] בסוף הדיבור שרק חשש קדושין הוא. אבל לא להקל ע"י זה

ח עיין יבמות [דף ק"ג.] בפירש"י בד"ה של תקרובת וז"ל של תקרובת עכו"ם שמסרו לפניו לשם דורון. וקיי"ל תקרובת עכו"ם אין לה ביטול וכו' עכ"ל, והקשה רמב"ן הא תקרובת כזה לא נאסר, דלא הוי כעין פנים. ונלפע"ד לתרץ דברי רש"י על מכונם ומקורו נלמד מסוגיא דשם. ממשנה שלימה שם פרק ר' ישמעאל דף נ"א ע"א] דפריך שם מיניה מצא בראשו וכו' פרכילי ענבים ועטרות של שבלים ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור. בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, לא כעין פנים ולא כעין זריקה משתברת איכא. א"ר אמר עולא כגון שבצרן מתחלה לכך, רש"י שם וז"ל שבצרן מתחלה לצורך עכו"ם. ובבצירתן עבדה לעכו"ם, דהוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה, עכ"ל

ולפי"ז מובן מעצמו דפירושא דמתני' הכי קאי, דכיון דמצאו בראשו, הרי חזינן שכל מגמתו להקריב דורון לכו"ם. אזי אמרינן דקרוב הדבר ביותר שבצרן מתחלה לכך, והוי כעין זביחה. דאין לומר דמיירי בידעינן שבצרן מתחלה לכך. דאם כן הרי נאסרו מיד ואפי' לא מצאן בראשו נמי. ואפי' חוץ לקילקלין נמי, שהרי כבר נעשו תקרובת, כמו מנסך שלא בפניו. ומעתה נכון הדבר דגם בסנדל שמסרו לפניו לשם דורון, אמרינן דמיד שחתכו מן העור נעשה לשם עכו"ם והוי כעין זביחה. וכמו שבר מקל לפניה. וזה פשוט וברור בעז"ה ית"ש

ט עיין בסוגיא דסוכה (דף ל"ה] בפירש"י ותוס' ור"ן וריטב"א ונראה לפענ"ד לברר דבריהם על מכונם. עד מקום שיד קוצר שכלי ובינתי מגעת. הנה עיקר הסוגיא נראה כתמוה, לפירש"י ותוס' שפירשו, דבערלה ותרומה טמאה לא צריכינן להנך טעמי דמפרשי בגמ' לפי שאין בו היתר אכילה או שאין בו דין ממון. ולא