זית רענן חלק ב נה

וללישנא בתרא פשיטא ליה דאפילו באשירה שביטלה מעיו"ט שכבר נאסרה להדיוט קודם שביטלה אפילו הכי כשר לכתחלה למצוה. מדלא מיבעיא ליה אלא בביטלה ביו"ט ומשום דיחוי. וכי הכי לא יספיק ליה למיבעיא בביטלה מעיו"ט ותתהלך בהדרגה דאפילו אם תימצי לומר בנטעה ולבסוף עבדה כשר לכתחלה דלא מאיסי כל כך. משום דלא נאסרה מעולם להדיוט. אבל בביטלה שנאסרה להדיוט קודם שביטלה מיבעיא ליה. ויש ליישב דיש לומר גם בהיפוך דנטעה ולבסוף עבדה גריעי מביטלה. שעתה אחר שביטלה כבר נעקר ונתבטל שם עכו"ם ממנה מכל וכל ומותר לגמרי לכל דבר. משא"כ בנטעו ולבסוף עבדו דנהי דאילן עצמו שהיה טרם שעבדו לא נאסר לרבנן. אבל התוספת נאסר גם לרבנן אפילו להדיוט כדאיתא בפ' כה"צ (דף מ"ח ע"א] וכרב אשי שם דבתוספת מודו רבנן. וכן הוא בשו"ע (סי' קמ"ה סעיף א'] לכן כיון דעדיין שם עכו"ם עליו לאסור התוספת להדיוט. גם הלולב שהיה טרם שנעבד מאיס טפי מעכו"ם שביטלה

ו ומעתה לפי מה שכתבתי לעיל [באות ד'] קמה ונצבה קושיית תוס' פ' לולב הגזול כחומה נשגבה לשיטה ראשונה שהוא דעת רוב הפוסקים וכן סתם הב"י בש"ע סי' תקפ"ו] לכן הדבר חובה ליישב דברי קדשם. ונראה לפענ"ד דמשכחת לה אשירה שביטלה בשל ישראל ואפילו הכי מצינן ביטול באופן אחר. דהנה על פי המבואר בגיטין [דף מ' ע"ב] בתוס' ד"ה הקדש דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד. דהוא הדין לכו"ם דדמי להקדיש קדושת הגוף. גם מבואר שם בתוס' דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה. אזי כשגבאו לבסוף איגלאי מילתא למפרע דלא חיילא ההקדש והכו"ם שעשאו הלוה כיון שהוא של המלוה למפרע. איברא כל זמן שלא גבאו אזי דינו כהקדיש שור ואסור ליהנות ממנו, וכן כשעשאו אשירה מחוייב לשורפו כדין כו"ם של ישראל. וממילא לא יצא בלולב ואתרוג שבו כל זמן שלא גבאו המלוה כיון דכתותי מש"ע. ואין לומר כשם דלא אמרינן בכו"ם של עובד כוכבים דכתותי מש"ע לדעת הפוסקים האלו כיון דאיפשר בביטול הכי נמי נימא הכא כיון דאפשר שיגבהו המלוה לבסוף ואזי יהיה למפרע של המלוה ולא נאסר האילן כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דזה אינו דלא דמי כלל דשל עכו"ם היינו טעמא דיוצא דכו"ם שלו קילא בזה משל ישראל. דבשל עובד כוכבים מהני ביטול משא"כ בשל ישראל וכיון דקילא בזה לכן לא אמרינן גבי' כתותי מש"ע. ותדע שהרי אפילו נסתיים הדבר דלא ביטלו עד עולם אפילו הכי יצא ידי חובתו. דמכל מקום משכחת ליה לצד הקל גביה משא"כ גבי לוה ומלוה. דלא מצד קלות שבו יתגלגל הדבר שיתבטל שם הכו"ם מיניה רק מצד דבר אחר הוא דנפקע והוא משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא יהיה שלו. לכן כל זמן דלא נתגלה הדבר הרי הוא עודנו של לוה ומחוייב לשורפו. אזי פשיטא דלא ראוי לצאת בו משום דכתותי מש"ע שהרי אם נסתיים לבסוף שלא גבאו כלל הרי הוא של לוה מתחלתו ועד סופו ונאסרה כדין כו"ם של ישראל בכל הסוגים ואמרינן בו כתותי מש"ע

איברא לכאורה יש לספק אם נסתיים הדבר דגבאו ביו"ט וכשנכנס יו"ט היא עכו"ם של הלוה. אם יש בו משום דיחוי ולא יצא בו המלוה. אם נימא כיון דכל זמן שהוא ברשות הלוה לא חזיא למצוה כיון דדינו בשרפה וכתותי מש"ע. ונדחה ממצוה שבו. או דילמא כיון דלבסוף גבאו. הלא איגלאי מילתא למפרע שהיה של המלוה ולא נאסר מעולם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולא נדחה מעולם כיון דנסתיים לבסוף דאתא לידי גביי'. ונלפע"ד דמסתבר דמכל מקום אית ביה תורת דיחוי. דכל דבר דבעינן שיהיה חזיא ליה מבעוד יום אזי נידון פני הדבר כמו שהוא בפנינו ולא בתר העתיד לבוא ואע"ג דאיגלאי מילתא למפרע שהיה חזי ליה מכל מקום אנן בתר השתא אזלינן. וכיון דסוף סוף לא חזיא ליה בשעתו הרי כבר נדחה ממצותו וככל עניני סוגי התורה דבעינן גבי' תורה זו דחזיא ליה מבעוד יום או בין השמשות

ונברר זה בראיות ברורות ועל פי שנים יקום דבר, חדא דאיתא במס' עירובין (דף ל"ו] דלגבי עירוב בעינן סעודה הראויי' מבעוד יום. אע"ג דתחלת היום קונה עירוב, מכל מקום ראוי מבעוד יום בעינן. ופסקינן [בסימן תי"ו] דבמניח שני עירובין על שני יו"ט של גליות דלא מהני מידי על השני כיון דלא חזי ליה מבעוד יום. אע"ג דבשעה שרוצה לילך ביו"ט שני הרי איגלאי מילתא למפרע שבאם אסור לו לילך היום חוץ לתחום הרי איגלאי מילתא למפרע דהוי חזיא ליה אפילו הכי כיון דלא ח"ל בשעתו אין בעירובו כלום. ועוד ראיה ממס' ביצה (דף ו' ע"א] בתוס' ד"ה וכי מה בין זה בסוף הדיבור וז"ל ועוד י"ל וכו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובין השמשות לא הוי חזיא עכ"ל. ועיין במהרש"א שם דגם עגל שנולד קודם יו"ט וליל ח' שלו ביו"ט דאסור ביו"ט כיון דלא ח"ל ביה"ש. הרי אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דהוה חזיא ליה כיון דבשעתיה לא חזיא ליה אמרינן מגו דאיתקצי לביה"ש וכו', הרי להדיא דאזלינן בתר שעתיה ולא בתר שנתברר אחר כך למפרע והכי נמי לענין מצוה דבעינן דחזיא למצותו מבעוד יום וכל דלא חזיא ליה מבע"י כדאמרינן נקטם ראשו מערב יו"ט וכו' ועלתה בו תמרה ביו"ט. דמשמע דאפילו עלתה בו תמרה בליל יו"ט אפ"ה הוי דיחוי משום דלילה לא הוי מחוסר זמן אע"ג דלא חזיא למצותו בלילה כדאיתא במס' כריתות (דף ח' ע"א] והכי נמי בנידון דידן כיון דסוף סוף לא חזי ליה בתחלת יו"ט כל זמן שלא גבאו כבר חיילא עליו תורת דיחוי. הגם דאנן פסקינן כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה. כבר חידשו שם בגיטין הנ"ל דכל כמה דלא מצי לסלוקי בזוזי או למוכרו לאחרים גם רבא מודה דלמפרע הוא גובה אע"ג דאכתי מחוסר גוביינא. מכל מקום כשגבאו לבסוף הרי הוא למפרע שלו

ולפי"ז איכא נפקותא רבה לענין דיחוי. כגון שעשאו הלוה אפותיקי מפורש והתנה עמו בפירוש שלא יכול לסלקו רק בריצוי המלוה. אבל כל תורת מלוה עליו, דבלא ריצוי הלוה או על ידי גוביינא דבית דינא לא יהיה ביכולתו לגבות מעצמו ועשאו הלוה עכו"ם קודם שגבאו המלוה, וטרם שגבאו הרי הוא של הלוה לכל ענינים, וצריך שרפה דשמא לא תבא לכלל גבייה ויסלק לו במעות או בדבר אחר מרצונו. ונמצא שכבר נדחה ממצותו בתחלת יו"ט, ואחר כך ביו"ט גבאו ברצון הלוה, דנמצא השתא דגבאו לבסוף הרי הוא למפרע של המלוה, ולא נאסרה מעולם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וזהו אשירה שביטלה דמיבעיא ליה לר"ל

ז יש להתעורר לשיטה ראשונה בתוס', וכן הוא דעת רה"פ וכן סתם המחבר [בסי' תקפ"ו] דכו"ם של עובד כוכבים אפי' קודם ביטול יוצא בשופר וגבי ד' מינים ביו"ט שני [בסימן תרמ"ט ובנתכוון שלא לזכות בו. ומשום דמשכחת ליה שיתבטל לא מיפסל משום כתותי מש"ע, אכתי ליפסל בלולב. דלכולי עלמא בדבר דלא שייך בו אכילה בעינן דין ממון, כמש"כ תוס' לקמן [דף ל"ה] בד"ה לפי. ובאתרוג ליפסל דאין בו היתר אכילה. ונראה דזהו דקשיא להו לקמן דלמה ליה טעמא בלולב משום כתותי מש"ע. ולהכי להאי טעמא כשר בשל עכו"ם. דכל כמה דאיפשר בביטול לית ביה משום כתותי מש"ע, תיפוק ליה דבלא זה מיפסל לפי שאין בו דין ממון לפנינו, ולזה לא מהני מה דאיפשר בביטול, שהרי אפי' בנודר הנאה מלולבו של חבירו לא יצא, אע"ג דבידו לאתשולי, כמש"כ הרשב"א [בסי' תשמ"ו]. וכן פסק בהגה"ה [סימן תרמ"ט סעיף ב']. ומכל שכן דדבר שאין בידו לא מהני מידי במאי דמיפסל משום לכם, וקא סלקא דעתם כדעת רמב"ם בפרק ח' מהלכות לולב הלכה ט']. והגאונים מובא במגיד משנה שם דכל שאין בו היתר אכילה ודין ממון בעצמותו מיפסל כל שבעה. ועל זה תירצו דבעל כרחו צ"ל דלא מיפסל אלא ביום ראשון בלבד. (אחר זה מצאתי קצת מזה בפירוש קושית תוס' בשם כ"ת אלא שלא ביאר כל הצורך. לכן השיגו בשער המלך פרק ח' מהלכות לולב הלכה ב']. וגם לדעת רמב"ם לא קשה דס"ל כדעת ר"ת דדווקא לאחר ביטול הוא דשרי, כמש"כ הכסף משנה שם הלכה א'

איברא לדעת הש"ע קשיא דפסק [בסעיף ג'] כשיטה הראשונה דבשל עובד כוכבים אפי' קודם ביטול שרי בדיעבד ובסעיף ד' פסק כדעת הרמב"ם וגאונים דכל שהפסול בעצמותו משום שאין בו היתר אכילה פסול כל שבעה. ואף למש"כ המג"א ס"ק כ'] בפירושו בדברי המחבר דדווקא באתרוג שראוי לאכילה הוא דפסול, משא"כ בלולב. ומתרץ בזה קושית תוס' הנ"ל. מ"מ קשיא דבסעיף ג'] קאי המחבר על כל הד' מינים, וקשיא באתרוג מיהת ליפסל אפי' בדיעבד אפי' בשל עובד כוכבים דנהי דלית ביה משום פסולא דכתותי מש"ע כיון דאיפשר בביטול, מ"מ יפסל כל שבעה דיצא בעצמותו מדין לכם לפי שאין בו היתר אכילה והנאה של כלום, שוב ראיתי במג"א [ס"ק י"ג] יעוי"ש ואיפשר דזהו שהוקשה לו. איברא תירוצו שם אינו מובן כלל, דמאי ענין דמאי לכאן, שהרי אפי' מה שבידו לגמרי לא מהני בדבר שאסור באכילה ובהנאה