זית רענן חלק ב נד

ד עיי"ש בתוס' הנ"ל וז"ל ומיהו צ"ל דמ"מ רבא גריס ולא ר"י. דהא מפרש טעמא דשופר של עיה"נ משום דכתותי מש"ע. ולר"י הוה ליה למימר משום דמצות ליהנות ניתנו פירוש דזה טעם כולל ביותר דבכל המצות לא יצא כגון בכיסוי דם ועורות של ס"ת ותפלין ומזוזות. וגם במודר הנאה מיפסל מהאי טעמא אלא ודאי דגרסי' רבא. והדרא קושיא לדוכתא דהוה מצי לפלוגי בעבודת כוכבים גופיה בין קודם ביטול לאחר ביטול ומדלא מפליג שמע מינה כפירוש קמא לכן הקשו אחר כך מפרק כל הצלמים גם על פירוש קמא. ומשום הכי בררו לעצמם שיטה השלישית בפירוש ההלכה וכמו שיתבאר לקמן. ונראה לישב דעת ר"ת דלהכי נקט בשופר של עיה"נ ולא נקט בכו"ם גופא וקודם ביטול. דס"ל דטעמא דאמרינן שם משום דכתותי מש"ע סתמא דגמ' הוא דמסיק כן. ומוכרחין לומר כן מהאי טעמא גופא מדלא מפליג בין קודם ביטול לאחר ביטול, מזה נשמע דטעמא הוא משום דכתותי מש"ע, דלולא כן הוה אמרינן דטעמא משום דמאיס לגבי מצוה. ולאחר ביטול יצא בדיעבד. אבל קודם ביטול לא יצא משום דמאיס טובא כיון דאסור אפילו להדיוט. ולהכי נקט ליה בעיה"נ כיון דלא נעבדה כלל לא שייך טעמא דמאיס אלא טעמא משום דכתותי מש"ע: עוד שם בתוס' וז"ל ונראה לפרש דרבא שרי אפי' בכו"ם של ישראל וכו', וצ"ב דמה חידשו בזה. דכשם דס"ל בשיטה זו ג"כ כדעת ר"ת דכו"ם של עובד כוכבים פסול משום דכתותי מש"ע רק לאחר ביטול הוא. ובביטלו ביו"ט הוא דמיבעיא ליה משום דיחוי. שמע מינה דבלא ביטלו גם כו"ם של עובד כוכבים פסול דכתותי מש"ע. וכי לא ידעינן ממילא דהוא הדין כו"ם של ישראל היכא שנטלו ולבסוף עבדו אליבא דרבנן ג"כ יצא כיון דאפילו להדיוט לא נאסרה ודוחק לומר דאתי לאשמעינן דאפילו הכי לכתחלה לא. ונראה בפשטא דשיטה זו אתיא לפרושי לן ביסוד הסוגיא דקשיא ליה דרבא דקאמר דבין בלולב ובין בשופר של כו"ם יצא ובברייתא תני דלא יצא. ועל מבוכה זו סובבים כל השיטות ולאחר שפירוש קמא נדחה ליה מסוגיא דכל הצלמים. ותירוצו של ר"ת ג"כ תמוה להו מסוגיא דר"ה כיון דעל כרחו רבא הוא דגרסינן. והוה ליה לאפלוגי בין קודם ביטול לאחר ביטול. להכי חידשו בזה לתרץ עיקר קושיא הלז והוא מדקאמר רבא בסתמא שמע מינה דמיירי בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים רק באופן דלא נאסרו להדיוט. ובלולב מיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואפילו ביו"ט ראשון. ובשופר מיירי ג"כ בכהאי גוונא שנעבדה הבהמה בחיי' דבעלי חיים לא נאסרו להדיוט וברייתא מיירי באופן דנאסרו להדיוט. ומשום הכי לא יצא משום דכתותי מש"ע. ועל פי פירוש זה רווחא שמעתין, דרבא מיירי בכל גווני בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים וגם מתניתין דאשירה וברייתא דכל הצלמים מיירי בכל גווני רק דמעיקרא קסלקא דעתיה דמתניתין דאשירה מיירי נמי אפילו כשנטעו ולבסוף עבדו ואפילו הכי פסול בדיעבד אף על גב דלא נאסרו להדיוט וטעמא משום דמאיס וכשם דפסול נעבד לגבוה אע"ג דבעלי חיים לא נאסרו להדיוט והוא הדין נמי לגבי מצוה ועל זה משני דדוקא באשירה דמשה הוא דפסול למצוה משום דנאסרו נמי להדיוט. וטעמא מאי משום דכתותי מש"ע ודיקא נמי מעיר הנדחת דקתני ליה בהדדי בחדא פסולא, משמע דוקא היכא דנאסר להדיוט הוא דפסול למצוה

עוד שם בתוס' וז"ל מיהו ללישנא קמא וכו' הוה מצי למיפשט מדרבא וכו'. ויש לדקדק דהא בין לפירושא קמא ובין לפי' ר"ת קשיא דלפירוש קמא עוד קשיא ביתר שאת דכיון שגם בכו"ם של עובד כוכבים קודם ביטול דאסור להדיוט סבירא ליה לרבא דיוצא בדיעבד מכל שכן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דלא נאסר מעולם. אלא בע"כ צ"ל דאיבעיא דר"ל הוא על לכתחלה כמ"ש תוס' שם במקומן וזה אין לפשוט מדפסלו רבא לכתחלה דשאני הכא דאסור אף להדיוט ואם כן השתא נמי לשיטה זו שחידשו נימא ג"כ דאיבעיא דר"ל קאי רק אלכתחלה ומשום דרבא ס"ל כלישנא בתרא דאיבעיא דר"ל קאי לענין דיחוי. ומהיכן נתחדש להם השתא דאיבעיא דר"ל קאי גם כן לענין דיעבד כמבואר בדבריהם. וגם לפירושו דר"ת דרבא מיירי לאחר ביטול. גם כן צ"ל דר"ל קא מיבעיא על לכתחלה דהשתא בכו"ם שנתבטלה שקודם הביטול נאסרה גם להדיוט אפ"ה יוצא לאחר הביטול כיון דהשתא הותרה להדיוט. מכש"כ בנטעו ולבסוף עבדו דלא נאסר מעולם. אלא בע"כ צ"ל דר"ל לא קמיבעיא ליה רק אלכתחלה וכמש"כ לעיל, ואכתי קשיא מנא לן השתא לחדש דגם ללישנא קמא דר"ל קאי על דיעבד, דבשלמא ללישנא בתרא מסתברא להו דענינא דדיחוי לא שייך אלא בדבר שפסול גם בדיעבד. ונראה לפרש דבריהם דבפשטא משמע מלישנא דאיבעיא דקאי על דיעבד דאלכתחלה לחוד רחוק מן המציאות לחקור ולדרוש אחרי ספיקות כאלו דאם לית ליה לולב אחר פשיטא דיטול זה אפילו לכתחלה ובדאית ליה גם כן פשיטא דמוטב שיטול אחר, הגם שזה ג"כ כשר לכתחלה. מכל מקום מכוער הדבר קצת ולא הוה מן המובחר. וכמש"כ הט"ז [בסי' תקפ"ו] גבי שופר של איל. רק דלשני פירושי קמאי צריכים לדחוק ולומר דקאי רק על לכתחלה. כי היכי דלא נפשוט מדברי רבא. לכן השתא דקאי רק אלכתחלה שוב לא נוכל לפשוט מדרבא וכמש"כ לעיל. איברא לפי' השלישי דרבא מיירי בכל גווני בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים רק דמיירי בנטעו ולבסוף עבדו דהשתא גם אם נימא דקאי רק על לכתחלה הרי נפשוט גם כן מדרבא. ובע"כ צ"ל דרבא ס"ל כלישנא בתרא שוב מוטב להניח דברי ר"ל בפשטא דקאי על דיעבד וכמש"כ לעיל וזה פשוט וברור בפשטות דבריהם. ועיין בפרק כל הצלמים (דף מ"ז ע"א] בתוס' ד"ה מי מאיס דמשמע בהדיא משום דלא נפשוט מדרבא נדו מפשטא ומפרשו דר"ל קאי על לכתחלה. איברא איבעיא השני לרב דימי דמיבעי' ליה באשירה שביטלו לענין דיחוי. גם לדעת תוס' בפ' כה"צ קאי לענין דיעבד דכל דבר שהוא רק לענין לכתחלה לא שייך כלל לכללו בשם דיחוי. כמש"כ תוס' בפ' לולב הגזול שהרי כבר הוכחנו דגם שם סברי דלתרי פירושי קמאי קאי איבעיא ראשונה לענין לכתחלה לחוד מדלא קשיא להו רק לשיטה השלישית ואפילו הכי הקשו לשטה ראשונה מאיבעיא דדיחוי, אלמא דס"ל דכל כמה דליכא הכרח גמור מגוף האיבעיא אזי נקטינן הדבר בפשטא דקאי על דיעבד: ועיין במג"א [סי' תקפ"ו ס"ק ו'] וקשיא לי טובא בדברי קדשו שכתב דגם איבעיא שניה לענין דיחוי לדבריהם בפ' כה"צ קאי ג"כ רק לענין לכתחלה. ולפענ"ד אין כאן דבר חוצץ בדבריהם כלל ומש"כ שם ליסוד מוסד. דמשום האי טעמא פסקינן ביור"ד (סי' כ"ח] דחזר ונתגלה חייב לכסות דמשמע בוודאי בלי ספק וצריך לברך לפי דאין דיחוי ובא"ח [סי' תקפ"ו] פסק דיש דיחוי לחומרא ובעינן דוקא שנתבטל מעיו"ט אלא ודאי דדוקא לכתחלה הוא דחיישינן לדיחוי ועיי"ש ולא משמע כן מלישנא דגמרא דף ל"ג בסוכה ובעכו"ם דף מ"ז] דר"פ גופא הוא דמיבעיא ליה מיפשט פשיטא ליה דאין דיחוי או דלמא ספוקי מספקא ליה. ולדברי מג"א הלא לענין עיקר הדין פשיטא ליה דאין דיחוי ומחוייב לכסות ולברך רק מדרבנן הוא דחיישי' לכתחלה שלא יפטור א"ע בדבר שנדחה. ובעיקר הסתירה שהקשה, נראה. דהנה בכל ספיקא דרבנן דאזלינן להקל הוא דוקא כששני צדדי הספק שוים לגמרי. אבל היכא דיש איזה נטיה בצד הספק להחמיר יותר מצד הספק להקל אזי גם בדרבנן אזלינן לחומרא הגם דנטיה זו לא הגיע לכלל רובא או חזקה ואפילו לא הגיע לכלל ספק ספיקא אפילו הכי אזלינן לחומרא ובכל ספיקא דאורייתא לא אזלינן להקל רק על ידי ספק ספיקא גמורה או רובא וחזקה ממש. אבל לא ע"י נטיה יתירה דיש להקל יותר מלהחמיר, וכן הוא בר"ן בריש מסכת ע"ז ובתוס' שם (דף ז'] ד"ה בשל, וז"ל רש"י היה פוסק וכו' הרי דגם דאזלינן אחר לישנא בתרא בשל סופרים אף אם הוא מחמיר משום דיותר נוטה לפסוק כלישנא בתרא. ואפילו הכי אם לישנא בתרא מיקל בדאורייתא לא אזלינן בתריה. ומשום האי טעמא פסקינן לדעת מג"א ודלא כפר"ח שם] דחזר ונתגלה דחייב לכסות בברכה הגם דספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא. מכל מקום איכא צד נטיה יתירה לצד דאין דיחוי שהרי איפשר דמיפשט פשיטא ליה. וגם אם ספוקי מספקא מכל מקום צדדי שניהם שווים. אבל לא אשכחן להיפך לומר דמיפשט פשיטא ליה דיש דיחוי ולהכי לענין ברכה די לנו להחמיר מפני נטיה זו. אבל לא להקל בדאורייתא. ועיין [סימן רט"ו] במג"א דבספק ברכה ממש אינו עובר על לא תשא לדעת תוס'. ועוד אפילו לדעת רמב"ם שם שעובר על ל"ת הוא כשאיננו מחוייב לברך. אבל בכהאי גוונא כיון שמחוייב לברך מצד שיש נטיה יתירה בחיובו מלפוטרו תו לא שאני לן באופן חיובו אם מחמת ודאי או מצד ספק כהאי

ה לדברי מג"א הנ"ל דאיבעיא דאשירה שבטלה ביו"ט. קאי על לכתחלה. יש להתבונן דאיך יהיה לישנא קמא רחוק כל כך מלישנא בתרא דללישנא קמא אזי גם בנטעה ולבסוף עבדה דמותר להדיוט ולא נאסרה מעולם מיבעיא ליה לענין מצוה